תעתוק
(1)
הגנה יהודית בארצות המזרח רפאל רקאנטי (שליח "המוסד" לעליה ב')
יד טבנקין ינואר 1986
(רפאל רקנאטי היה פלמח"ניק מ1942, גוייס ב1943 לסמינר שליחים לארצות האיסלם שהתקיים בירושלים
פעל במצרים כשליח "המוסד" לעלייה ב'. דבריו לרב סיח הוקלטו ונערכו על ידי העתונאי שבתאי טבת,
והובאו לכנס על ידי עקיבא איגר.)
"הייתי בשליחות במצרית פעמיים. אספר תחילה על השליחות הראשונה. מטרתה היתה הקמת
תנועת נוער חלוצית שתחנך לעליה לארץ ישראל. היינו שלושה: יחד אתי נשלחו עקיבא איגר,
גרשון בן עתו. יצאתי למצרים ב18/8/43 חזרתי ארצה בראשית 1945. בתקופה זו, הצלחנו
לפעול במסגרת שתי תנועות נוער- "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה ו"מכבי" בקהיר - אשר הקיפו
כאלף בני-נוער מגיל 10 עד 18 ומעלה.
בירושלים הוחלט שאני אצא ראשון. נסעתי בגיפ, לבוש מדי הצבא הבריטי, יחד
עם קצין ארץ ישראלי ששירת במצרים. במשך יום תמים חצינו את המדבר. נסעתי לקהיר, כי שם הייתי אמור
להשיג ויזות, לי ולשני חברי כדי שנוכל לפעול, אם לא באופן חוקי אזי לפחות באופן חצי-חוקי...
הסתמכנו על תקוותיו של ליאון קסטרו, שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית במצרים. כשהיה בביקור
בירושלים חשב שיוכל להשיג לנו ויזות, אך כשנפגשתי איתו בקהיר התברר, שלמרות מאמציו-
ויזות לא נקבל. הודעתי זאת לארץ.
אחר כך נסעתי לאלכסנדריה. היה שם יהודי, בעל בית-מלון, בשם בן אשר, הוא היה מן המהגרים
מארץ ישראל וחי באלכסנדריה כעשרים שנה. היתי אצלו זמן מה והתחלתי לפעול בתנועה. עקיבא איגר הצטרף אלי
כעבור מספר שבועות ואז שכרנו חדר אצל משפחה יהודית מקומית.
את המטרה שלשמה הוקמה התנועה-יצירת גרעינים לעליה לארץ ישראל- לא יכולנו להשיג
בקלות ובמהירת. צריך לזכור שבאנו אל נוער שהיה אדיש ליהדות ולארץ ישראל, ולא כל כך דתי.
החינוך היהודי שניתן במצרים היה שטחי מאד והצטמצם בכך שהם ידעו שהם יהודים, כלומר, שהולכים
לעתים לבית הכנסת. המעטים שהשתייכו לתנועה הציונית, שהייתה חלשה, היו מבוגרים או זקנים,
משרידי חובבי ציון, ורוב הפעילים היו מאלה שהיגרו למצרים מארץ ישראל בתקופת מלחמת - העולם
הראשוני. אני זוכר שמות כמו צדיקוב, הורביץ, וויסמן וכיו"ב.
הקומניסטים
חלק מן הנוער היהודי נמשך מאד לתנועה הקומוניסטיות. הקומוניזם היה בעיניו המודל הרצוי,
והציונות לא הייתה מקובלת כלל. נוער זה, שהיה נוער טוב, נחשב לנוער היותר אינטלקטואלי.
למעשה הם היו סלון -קומניסטי, שקנו את התאוריה הקומוניסטית במלואה: המלחמה תיגמר, יקום עולם
חדש, עולם קומוניסטי של שוויון וצדק.
הרגשנו הרבה מאמצים לנוער מכל החוגים. היו במצרים תנועות-נוער יהודיות כמו "הצופים"
באלכסנדריה, ו"מכבי" בקהיר אבל חבריהן לא חשבו ברצינות על עליה. הרעיון הציוני והעליה לא נראו
בעיניהם מעשיים, והיו לנו איתם הרבה ויכוחם קשים, וגם ויכוחים פומביים. היו ביניהם שלא
(2)
האמינו שבאירופה משמידים את היהודים. כשסיפרנו להם על כך, חשדו בנו שאנו מגזימים,
כחלק מהתעמולה הציונית. עם אלה הצלחנו רק חלקת. עם רוב חברי התנועות הצלחנו יותר
ויכולנו לדבר אתם בהדרגה על עליה באופן ממשי. הפחד מפני פרעות, שהחל להיות
מורגש יותר מאוחר, והקמת גרעינים להגנה עצמית בתוך השכונות היהודיות, בהשראת "ההגנה",
זירזו והמחישו את האפשרות של עליה.
עיקר פעולתנו היתה ב"הצופים" וב"מכבי", שחבריהם היו רבים. על תנועת
הצופים באלכסנדריה, למשל השתלטנו, פשוטו כמשמעו: ניצלנו את המסגרת הפורמלית, כבשנו
אותה, ויצקנו בה תוכן ציוני, ולאט-לאט הפכנו אותה לתנועת נוער חלוצית. עשינו זאת
בסיוע המדריכים. בין החברים היו גם אחדים מאד בלתי-רצויים שנאלצנו להרחיקם. אני זוכר
שבשעה שעזבתי את אלכסנדריה, היו בתנועה במצרים כאלף חברים (ביניהם שמואל עזר ז"ל שהיה
אז ילד כבן 10, ואחותו) - והיא קיבלה צביון ציוני מובהק.- את רעיון העליה
החדרנו לאט-לאט. בתחילה דיברנו על תכנון עליה ועל עליה בעתיד, כדי לא לזעזע
אותם, ורק לקראת סוף 1944 התחלנו להכניס את רעיון העליה המיידית והקמת
גרעינים לעליה.- גם האצ"ל פעל במצרים, אם כי בעניני רכש בלבד. למרות שידענו
שהם פועלים חף פעם לא הצלחנו לגלות אותם.
כשחזרתי ארצה בראשית 1945, חיכיתי להוראות חדשות על יציאה לשליחות נוספת,
היות ומאמצע 1942 הייתי במסגרת הפלמ"ח.- על השליחות השניה הוחלט בנובמבר 1945, והגעתי
למצרים ב1/12/45. גם בעם זו נסעתי במדי הצבא הבריטי, וגם בפעם זו הייתי בלתי-
חוקי במצרים. השליחות התרכזה בקהיר, ממנה יצאתי לנסיעות לאלכסנדריה, לפורט סעיד, וע[?]
השליחות נמשכה עד אמצע 1946.
בשליחות השניה פעלו מטעם "המוסד" לעליה ב'. שאול אביגור הוא אשר מינה אותי כשליח
ה"מוסד" במצרים. למרות שלא היתה זו מדינה קלסית להעפלה, הוחלט בשנת 1945 לנסות להתחיל
בפעולות העפלה. שתי דרכים באו בחשבון להעפלה ממצרים: דרך הים ודרך היבשה- הדרך
הרטובה והדרך היבשה.. תוכנית של ממש לא הייתה לאף אחת משתי הדרכים - רק רעיון
היה קיים. שאול הורה לי לבדוק את כל האפשרויות, לדווח לו ולבצע מה שיוחלט. כשהגעתי
לקהיר התחלתי לבדוק את כל אפשרויות ארגון העליה.
בשלהי 1945 כבר היו במצרים תנועות נוער די מסועפות, שבהן הית כמה אלפי חברים.
מצד אחד, באותו זמן התרחשו התפתחויות מדאיגות: בפעם הראשונה הורגשה סכנה של פרעת
ברובע היהודי בקהיר, שבו הסתופפו כ14000 יהודים. כבר באוקטובר 1945, בהיותי בארץ, קיבלתי קריאה
טלפונית חסויה מעקיבא איגר. (שפעל עדין בקהיר בשליחות תנוער הנוער) בבקשה לטפל ארץ- בגיוס עזרה
להגנה עצמית, במיוחד לשכונות היהודיות. נפגשתי בענין זה עם משה סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה",
(3)
ועם ישראל גלילי ואחרים, ונעשתה פעולה של העברת נשק- נשק קל, כמובן, לשכונות
יהודים, כדי לקדם את פני הסכנה. בהתעצות עם השליחים (עקיבא איגר ואחרים) החלטנו
שהזמן מתאים להתחלת ארגון העפלה של מאות אחדת, בעיקר בני-נוער, דובר על
"הדרך הרטובה". וכמו כן על הקמת מחנות ארעיים שבהם ירוכזו העולם למשך כמה ימים
עד שיועברו לאניה.
אז התחלתי לטפל ברכית אניה. היה לנו קשר עם אדם קרוב לענין שלנו, שמו היה
ויקטור מאייר. אחרי התיעצות איתו נסעתי לפורט סעיד. שם, יהודי טוב נתן לי שמות של סוכני
אניות אחדים, וכך הגעתי לסוכן אניות יוונח ארוניטופולוס שמו. נאמר לי שאפשר לסמוך
עליו שלא יסגיר אותנו למשטרה.
תחילה שאלתי אותו על אניה לא גדולה, 400 טון בערך, לא מהירה ביותר, ולא
יקרה, להעברת סחורות. לאט-לאט, במהלך המשא ומתן הוא הבין במה בעצם מדובר.
לא היה לי קשה ליצור שפה משותפת איתו, כי הוא היה יווני מטיפוס מסויים שאני, כיליד
יוון, הכרתי יפה. ואז דיברנו ברורות על אניה להעברת יהודים לארץ ישראל. הוא
הציע לי אניה בת 400 טון. בנויה עץ וביקש עבורה - אם איניני טועה- 4000 ליש. זה לא
היה סכום מוגזם. תכננו להעלות על האניה כמה מאות אנשים, בידיעה שתהיה אמנם צפיפות
גדולה, אבל הנסיעה תימשך בסך הכל כ 24 שעת, ואפשר היה לעמוד בצפיפות
ובתנאים הקשים. הוא ביקש ממנו פיקדון, ולאחר אישור מהמוסד נתתי לו 1000 לי"ש, על
חשבון רכישת האניה.
קיבלתי אישור לתכנית מן הארץ- היה לנו קשר יומי, חשאי, באלחוט-וכשחזרתי
לקהיר התחלתי לטפל בהכנת האנשים. רצינו שהתכנית תצא לפועל בראשית 1946 וזו היתה
התוכנית: אנחנו נארגן שניים-שלושה מחנות שבהם נרכז את העולים ונכין אותם לעליה.
הם יודיעו להורים ולמשפחות שהם יוצאים לטיול של תנועת-הנוער למשך שבוע. האניה תפליג
איתם, ורק לאחר שיגיעו ארצה, אנחנו נודיע להורים שבניהם עלו לארץ והגיעו בשלום.
הבעיה הייתה לבדוק מי באמת רוצה ומתאים ומסוגל לעלות, והעיקר- לעשות את כל פעולות
ההכנה בחשאיות מלאה. מובן, שכל דליפה הייתה מבטלת את התכנית, ומסכנת תוכניות
עתידיות. ובכלל, מעמידה את הקהילה היהודית במצרים במצב לא נוח.
במבט לאחור אני כמעט בטוח שהאניה הייתה מסוגלית להגיע לחופי הארץ, אבל ספק אם
היא הייתה עוברת את הבלוקדה הבריטי ואף על פי כן, רצינו מאד, באותה שעה, לבצע את התכנית. אלא שבדיוק
אז השתבש הכל, הענין כולו הגיע שוב לדיון, ונדיון בדרג הגבוה ביותר וניתנה הוראה לדחות או לבטל את רכישת
האניה. לי נאמר של הביטול הוחלט במחלקה המדינית של הסוכנות, על ידי משה שרת.
(4)
היחסים בין "ההגנה" לבין המוסד לעליה ב"
היחסים בין ה"הגנה" והמוסד לעליה ב היו מסובכים במקצתם והדבר התבטא גם במצרים.
לוי אברהמי, שליח ,ההגנה" במצרים, התנגד לתוכנית זו מכמה סיבות. הוא התקשה להשלים עם העובדה,
שבמרחב פעולתו פועל שליח המקבל הוראות והנחיות ישר מן הארץ, ואיננו סר למרותו.
היה לכך גם צד פסיכולגי, שכיום, עם נסיון חיים יותר עשיר, וממרחק 40 שנה, אני יכל להבין
אותו: ב 1946 היתי בן 22, ולוי, שהיה שליח ותיק, היה בוגר ממני ב20 שנה וראה עצמו כמפקד
במצרים (איניני אומר זאת חס וחלילה לשלילה) ופתאום מופיע איזה בחור צעיר ומתחיל לפעול
כגוף עצמאי. מאמצי לקיים יחסי תאום הדוקים- וזה ודאי היה לטובת הענין- לא הצליחו.
להתנגדותו ל"תוכנית הרטובה" היה גם טעם עניני. הרי הפעולה שלנו- העלאת מאות צעירים
באניה אחת גלי ידיעת הוריהם - סופה להתגלת ולהתפרסם והדבר היה עלול לשבש
את פעולותיו, לחשוף את אנשיו במישור היחסים עם השלטונות, ולהרתע את יהודי מצרים מכל
קשר עם שליחי ארץ ישראל, ואפילו להרחיקם מן הרעיון הציוני במישור היהודי. גם אני וגם
אברהמי בנו לארץ והוברר לנו שהתוכנית מתבטלת.
כשנאסרה דרך "העליה הרטובה" פנינו לדרך "העליה היבשה". מזה זמן-מה התנהלת
פעולה של עליה בלתי-לגאלית, בתעודות צבאיות מזויפות, באמצעות החיילים שחזרו ארצה
כדי להשתחרר מהצבא. למיטב זכרוני, לקראת פסח 1946 ניתנו חופשות מיוחדות ל 10000 חיילים
ואפיל הועמדו לרשותם שתי רכבות או יותר, שנסעו ארצה זו אחר זו. הרעיון להעלות על רכבות
אלה אלף צעירים יהודים, לבושים במדי צבא ומצויידים באישורי- חופשה צבאיים ולהעלותם בדרך
זו לארץ. תהליך שחרור החיילים כבר היה בעצומו, והייתה זו, לפיכך, הזדמנות אחרונה, בלתי
חוזרת, להוציא לפועל מבצע רב-מימדים.
הכנת המבצע הזה היתה לגמרי לא פשוטה היה צריך לארגן את העולים במחנות,
להכין עבורם מדים ותעודות חופשה, וגם ללמד אותם גינוני -צבא: איך לעמוד, להצדיע, איך
לענות לשאלת קצין וכו', כדי שיקירו בהם מיד שאינם חיילים. כמו כן, היה צריך לחלק אותם
לקבוצות, להצמיד לכל עולה מלווה מחיילי הבריגדה או מיחידה אחרת, שהיו "הגנה" או ידועים
לנו כנאמנים ואכן, בעזרת החיילים מיחידות שהיו במצרים, אירגנו את המחנות בסדר צבאי ממש,
וביצענו את כל ההכנות. בחלק מן המקרים ויתרו חיילים על חופשתם, מסרו את תעודותיהם לעולים,
ונשארו במחנה. במועד יציאת הרכבות הגיעו העולים "החיילים" מכל נקודות הריכוז לתחנת-הרכבת,
של קהיר, ועלו לרכבות כמוחיילים. מעניין, שמלבד מקרים בודדים עברו כולם את הביקורת בלי כל
שאלות.
כדי לשמור על חשאיות מלאה, לא הודענו מראש אפילו לעולים באיזו דרך יעלו. כל שהם
ידעו היה, שהם עומדים לעלות בדרך שתיוודע להם ברגע האחרון. הם היו צריכים לעזוב את בתיהם
ולבוא למחנה, בידי עה שאנחנו נדאג להודיע להורים, ברגע המתאים, על עלייתם. הסיכון לא היה
(5)
קטן. הבריטים היו עלולים לתפוס אותם, לשים אותם במאסר או במעצר, להחזיר
אותם למצרים, ולהטיל עליהם עונשים שונים.
היה זה מבצע מסובך שהצריך ארגון צבאי, ואמנם הוא בוצע בדייקנות צבאית. זה היה
מבצע חד-פעמי. ידענו שלא תהיה פעם שניה, כי הדבר יתגלה. כשנעלמים
לפתע כאלף איש, אי אפשר להסתיר זאת. המבצע הזה הוכיח, שהיתה אז במצרים נכונות
גדולה לעלות לארץ. ובאמת, אם המבצע הצליח, הרי שזו הי בזכותם של כל אלה שלקחו בו חלק:
המארגנים, החיילים וגם העולים עצמם. אפשר אולי לומר, שבמבצע זה - בשליחותי השניה - קצרתי
את פירותיה של השליחות הראשונה. שכן, בין העולים ברכבת הפסח היו רבים מחניכי תנועות
הנוער שעזרנו בהקמתן. מבצע זה היה באמת אחד הדברים היפים שעשינו במצרים,
וזה היה בעצם סופה של תקופה. הייתה גם סמליות גדולה במבצע יציאת מצרים, דווקא בערב פסח!
כשנודע לנו שהדרך עברה בשלום, דאגנו שחברי תנועת-הנוער יודיעו למשפחות,
שבניהם עלו ארצה והגיעו בשלום. תגובות המשפחות היו שונות. היו משפחות שעליה לארץ הייתה חלק
מתכניתם לעתיד והרבה הורים שמחו שלילדיהם מצפה עתה עתיד טוב יותר במדינה שיש בה
הרבה יותר תקוות לחיים מסודרים ואפילו קריירה מוצלחת.- לעומת זאת, משפחות אחרות הסתייגו
מאתנו. המאפיין אותן היה פחד מתמיד מהשלטונות, והם פחדו מאתנו. הם הסתכלו על
הפעולות שלינו ללא כל התלהבות, כי תמיד חששו שזה מביל לאסון, ושהתנהגותם של כמה שליחים
צעירים רק תגרום להם צרות עם השלטונות המצריים והבריטים. כשנודע דבר המבצע, היו
איפוא קצת הדים שליליים בקהילה. בכלל, נמנענו מלשתף את יהודי-הקהילה בסוד עניינינו
וגם לא בקשנו את עזרתם. היחיד שעזר לנו היה ויקטור מאייר, אבל הוא היה תמיד אדם מיוחד [?]מינו
אני עצמי לא נוכחתי בתחנת הרכבת בזמן המבצע, אם כי בעצמי עברתי נסעה זו- בניירות
מזוייפים- כעשר פעמים. הייתי חייב להיות זהיר, שהרי הייתי בלתי-חוקי במצרים. אני טיפלתי
בארגון מאחורי הקלעים. בפני 80000 יהודי מצרים - רובם בקהיר ובאלכסנדריה ואחוז קטן מהם
בפורט-סעיד ובערים קטנות אחרות- לא היו כמעט כל דרכי עליה לגאליות, לכאורה, יכול
היה יהודי להשיג ויזה של תייר להשאיר פקדון של 60 לי"ש בקונסוליה הבריטית,
לוותר על סכום זה ולא לחזור. אבל גם דרך זו לא היתה פתוחה בפני רבים.
הקונסוליה הבריטית הקפידה מאד במתן ויזות וכל בקשה נבדקה היטב. נראה,
כי הקונסוליה הבריטית רצתה למנוע בדיוק את התופעה הזאת -עליה לארץ באמצעות
ויזה של תייר.
גם עליה באמצעות חציית סיני במשאית צבאית (לורי) היתה מוגבלת ביותר. הבריטים הקפידו מאד
ופיקחו בכל מקום בקפדנות על תנועת החיילים; וכל חייל שנסע, אפילו בתפקיד, נבדק בשבע עיניים. הן שרר מצב
מלחמה; ותמיד הייתה גם סכנה של ריגול. אך על כניסה לארץ ישראל הם הקפידו כפל כפליים, זאת כדי למנוע
(6)
העברת נשק, וביחוד כדי למנוע הבאת עולים.
על העליה ממצרים החליטו במוסדות שלנו, למרות שליהודי-מצרים לא נשקפה סכנה מיידית
והם ישבו בבתיהם ולא במחנות-עקורים. המטרה היתה להעלות ארצה את יהודי ארצות-ערב,
והפעולה לא הצטמצמה במצרים, אלא התפרסה על פני תוניס, אלזיר ומרוקו. פחד הפרעות אז לא
היווה את הסיבה היסודית לעליה. זה היה אולי רק בבחינת גורם מדרבן.
סיימתי את שליחותי ביולי 1946, אך עד שהוחלט להחזיר אותי, השתחררו כב כל
החיילים, ולא יכולתי לחזור ארצה במדים. הפתרון על ידי תעודת-מעבר מצרית מזויפת, אשר
התמונה בה הוחלפה. כך עליתי על מטוס וחזרתי הביתה.
לסיום, אני נזכר באפיזודה מהימים הראשונים על שליחותי: יום אחד נתבקשתי
מהארץ לצאת לפורט-סעיד ולסייר לאורך תעלת-סואץ ולבדוק אפשרויות של עלייה על ידי חציירת
התעלה בסירות. הייתי אמור לשוט בתעלה בסירת- טיולים ולבדוק את האפשרויות.
אז היה נדמה, שבדרך זו אפשר אולי לבצע משהו גרנדיוזי. כדי שלא יחשדו בי וכדי שאראה
כתייר או כמטייל, לקחתי איחי לטיול בסירה בחורה יהודיה, שהיום היא אשתי...."
גם רקנטי נשוי עם מצריה