תעתוק
(1)
משה צנוע מזכיר ההסתדרות הציונית בקהיר במשך 14 שנה
ההעפלה
הגנה יהודית בארצות המזרח
יד טבנקין - אפעל ינואר 1986 נושא ההעפלה היה מאד חסוי מאחר שההעפלה מצרים הייתה בלתי-
לגאלית- כבר ב1929 התחלנו בהברחת קבוצת של 2- 3 אנשים. עם דייגים בעלי ספינות קטנות בפורט סעיד.
שיעבירו לסביבת יפו, מספר בחורים המעונינים לעלות לארץ, לפלסטינה נהגנו להלביש את הבחורים
בג'לבייה, כערבים, ולשלוח עם ציוד דייגץ בארץ היתה קבוצה של עולים ממצרים, תושבי ארץ-ישראל,
מצויידים באישורי שהיה, שהיו באים ומקבלים את פני אותם המעפילים בין השעת 12 בלילה ל 3 בבוקר.
בעל הספינה היה מקבל מאיתנו 10 לירות מצריות עבור כל עולה, לפני הנסיעה, וכשהיה מגיע לארץ
ישראל, היה מקבל עוד עשר לירות שטרלינג, עבור כל אדם שהוריד בחוף יפו. ישנה ברשותי
רשימת המעפילים ששלחתי ממצרים, באותם הימים.
לפני ההפלגה נהגנו לערוך עם דר' כץ שינוים בשמות כל המעפילים פן יעצרו בארץ
על ידי המשטרה הבריטית ויתגלו כיהודים מצריים. - ב1932, אחרי 3 שנים של פעילות רצופה, תפסו האנגלים
את אחת הספינות ושאלו מי הוא זה שמארגן במצרים העברת יהודים לארץ ישראל.- לצערי אחד הבחורים
מסר את שמי. היתי אז מזכיר הקהילה היהודית בקהיר והמזכיר של הרב הראשי חיים נחום אפנדי.
אחרי כמה ימים צלצל אלי סגן הקונסול הבריטי בקהיר ננמו שמו (Nenmo, יליד האי מלטה), שהיה מאוד
אנטישימי, ואמר לי לבוא אליו בהקדם.. בפגישתנו הראשונה הוא אמר: "איניני רוצה, שמה שאומר לך
יבוא לידיעת הצבור. זה צריך להשאר בינינו, מאחר ואני מעריך אותך מאוד, ואני יודע שאתה משתף
פעולה איתנו; אך דע, שבעוד יומיים שלושה אתה תהיה ברשימה השחורה שלנו". ידעתי שקיימת
אצלם רשימה שחורה של מבריחי מעפילים לארץ. אמרתי לו שהמידע שבידו אינו נכון, ושאלתי
אותו: "מנין אתה שואב מידע מעוות זה?", לבסוף הוא אמר: "טוב, הפעם אמחוק את שמך,
אבל איניני רוצה ששמך יופיע שוב ברשימת החשודים בהברחת עולים ממצרים לפלסטינה".
היו גם דרכים אחרות לפעולה- בעזרת בחור בשם זבארו, ויהודי אחד בשם ואהבה ואחרים,
היינו שולחים צעירים יהודיים דרך המדבר, דרך סיני. היינו מלבישים אותם כרועים ונותנים להם
כסף לקנות שני כבשים ומצרכים שונים. הם הגיעו מקנטרה עד רחובות ברגל. הלכו רוב הזמן
בלילות, במשך 10 ימים. בגשנו אותם בחורים בישראל ב1949 והם הודו לי על שהצליחו להעפיל בדרך
היבשה לארץ. בהגיעם ארצה, הצטרפו לקיבוצים שונים של "השומר הצעיר".
בשנת 1933, כשהיתה אפשרות לקבל תעודות עליה (סרטיפיקטים), קיבלו במצרים רק 12 סרטיפיקטים
מתוך 1500 שחולקו על ידי הסוכנות היהודית. ההחלטה מי יעלה הייתה מאוד קשה, כי רבים רצו לעלות.
הפצנו את הידיעה בזהירות, וקיבלנו מיד 29 פניות לעליה. היתה גם בעיה של שליחת עולים ללא כל הכשרה מקצועית.
שמחנו לקבל ממר רלף גרין, בעל משק חקלאי בגיזה רשות להכשיר את המועמדים לעליה במשקו. היו שם
פרדסים, רפת, ועוד ענפים אחרים. אני זוכר שהייתי בא לשם ערב- ערב לשוחח איתם, בצרפית, כי הם
לא ידעו אף מלה עברית, ומר הורנשטין, שהיה מורה לעברית בבית הספר של הקהילה בקהיר, היה בא
לחוות גרין ונותן שיעור עברית. לימדנו אותם כמובן שירים עבריים מאותה תקופה. גילם היה בין 17 ל21.
(2)
לאחר 3 חדשים בהכשרה, ערכנו הרגלה ביניהם, במועדון העברי בקהיר, בהשתתפות נציג הקק"ל דניאל ספורטה.
אחד המארגנים הניח בכובע שלו פתקים ובהם שמות המועמדים לעלייה, ומתוכו הוצאנו את תשעה
פתקי הזוכים בסרטיפיקטים. מבין אלם עלו שני בחורים, הנמצאים כיום בקיבוץ עין החורש.
שמו היה מורנגה (שינה את שמו לאליאב) והשני אברג'יל
פעולות מסוג זה יזמנו בעצמנו, ללא כל הוראה מארץ -ישראל.
אחדים חזרו כי לא הסתגלו.
בנוסף לנסיונות העפלה בדרך הים והמדבר, שלחנו עולם גם ברכבת מקנטרה
לארץ ישאל (ביניהם בן דודי רוברט צנוע, זאק רבינוביץ וסמי ויינברג). על מנת לעודד צעירים
נוספים להצטרף אליהם, ביקשנו אותם להצטלם בתלבושתם החלוצית, מה שעזר באמת לגייס עוד
צעירים, על אף הסיכון להיתפש ברכבת על ידי המשטרה הבריטית. אלא יצאו בקבוצות קטנות,
בנות 5 איש ויחד איתם נסעו תמיד יהודים ארצישראלים כמלווים. בדרכים שונות הם היו
מצליחים להעבירם עד רחובות.
רשמית, ההסתדרות הציונית לא ידעה על הפעולות האלה. כשבאתי ארצה, שמחתי מאוד לפגוש
את העולים ממצרים.
עליית פסח אפיל 1946
מחופסים לחיילים פלפטינים עלו על רכבת מקהיר -> עד רחובית
גושן 1987 תשרי תשמ"א