[] דר' מוסרי, רופא המאמין בציונות של הרצל ...

עד 1947-48 המשיכו לפעול בצורה לגלית
או סמי לגלת במצרים. מלחם הקוממיות ב1948 ולידת
מדינת ישראל הייתה נקודת פנה ליהדות מצרים.
בין המנהיגים הציוניים במצרים
במיוחד יעקב וויסמן, בן אשר, שמוצאם מארץ ישראל,
לאון קסטרו ודר אלברט מוסרי. קסטרו היה עורך דין
בעוזרו הקרוב של סעד זגלול (מנהיג מפלגת הופד המצרית)
שנלחם נגד האנגלים ב1918-19 לקבלת עצמאות למצרים,
היה גם ממנהיגי התנועה האנטי נצית במצרים.

באסוף כספים לקרן הקימת ולקרן היסוד. אחרי
הכרזת Balfour בלפור ב1917 הוקמו פדרציות סיונית
במצרים.

דר'  מוסרי, רופא המאמין בציונות של הרצל בזמן למו
בפריס היה ממיסד המחשבה הציונית בקהיר.
עם אשתו מזל הוא יסד וערך את העתון "ישראל"
בקהיר בשפות ערבית צרפתית ועבריתם להפצת הציונות ולסולידריות
עם הישוב בתקופה בין שתי מלחמות העולם.
לפני 1940 הציונות במצרים לא הייתה מכוונת לעלייה
לא רק בגלל שמצבם של יהודי מצרים היה טוב, אלא גם
שהבריטים הרשו על פי "קוטה", "סרטיפיקטים" המחולקים
לכל קהילה של הגלות. החלוקה נעשתה על ידי הסוכנות
היהודית בין המדינות מהם יהודים רצו להגר לפי מספרם
של הרוצים לצאת ומצב הקהילות.
ציוני אורופה המזרחית וצפון אפריקה
ומצרים התלונו קשות על אפלה בעליה.
מלמוד העיתונות היהודית המצרית אפשר ללמוד
על הקשר ההדוק בן יהדות מצרים ויהדות הישוב
בארץ, ולא רק על הפעולה נגד הנצים בקהיר ובאלכסנדריה
וגם על גישתה של זאת ללאומנות המצרית.
יהודי מצרים והישוב - סולידריות יהודית
1920-1939
עם הצהרת בלפור (2 לנובמבר 1917) שהבטיח
בית לאומי בפלסטינה ליהודים ומינויו של סיר הרברט סמואל,
כנציב העליון של ברטניה במנדטעל פלסטין היו תקוות
שבריטניה תכין את התנאים, תעודד בכוון הקמת
הבית הלאומי היהודי. אבל באופן מעשי האנגלים
להתקרב לערבים
והיו התקפות הערבים על היהודים והרציחות בירושלים וביפו ובפתח תקווה
ורצח יוסף חיים ברנר ב1921
העתון ישראל ISRAEL של יהודי מצרים (שיצא ב3 שפות
צרפתית, ערבית ועברית) דווח בצורה מפורטת על המאורעות
ובמאמר מערכת חריף הכריז שאי אפשר
להיות ניוטרלי במה שקורא בארץ וצריך להיות סולידרי עם
הישוב בארץ, הציוני
בקונגרס השנם עשר באוקטובר 1924 ב קרלסבד
הוכרז שהעם היהודי רוצה "לחיות עם העם הערבי בידידות,
ובכבוד הדדי, וביחד אתם לפתח בית לאומי לשני העמים, בקהילה
מסגסגת שתבטיח לכל אחד משני העמים התפתחות לאומית ללא הפרעה"
באפריל 1921 נאום סוקולוב מהנהגת הארגון הציוני העולמי
יצא בקריאה מרגשת ליהדות מצרים לתרום כספים
לקרן היסודי.
עם מנויו של הרב חיים נחום אפנדי שהיה ה"חכם באשי
של כל הקהילות היהודיות של האמפריה העוצמנית לרב ראשי.
במצרים, קווה דר' אלברט ד. מוסרי עורך "ישראל" שישפיע
הרב נחום אפנדי באישיותו החזקה והמכובדת מאוד בעולם המוסלמי
והמצרי, שיעזור לקבל הסכמתם של הפוליטיקאים
המצרים.
דר’ מוסרי הבין מהר מאוד שעמדת הבריטים הייתה נגד היהודים
והישוב, ולא הסס במאמרים חריפים של בקורת קשה על
הבריטים בתנהגותם נגד הישוב משנת 1920, והלאה.
בפעולת ההתרמה לקרן הקימת, מוצאים אנו
ב"Israel" קריאות נרגשות של ועדת הקרן הקימת בקהיר
ליהדות מצרים (קריאה בערבית בISRAEL ב 22 במרץ 1925)
דווחים מפורטים על התפתחות הישוב והגנה נלהבת
על הישוב והתקפות חריפת נגד העיתונאים שכתבו בעולם ובמצרים
גם הישוב היהודי בארץ ישראל, היו בעתונות היהודית
במצרים  ובמיוחד בעיתון ISRAEL. מוסרי בקר לעתים
ובות בארץ, תר אותה ובקר בכל הישובים ודווח במאמריו.
כל השנים שהופעתו של העתון הוא דו
על המאורעות בארץ ועד התנקלות הערבים ליהודים
בארץ, ובמיוחד ליד [?] הקותל המערב ובירושלים.
ובמיוחד במאורעות של 1921 שהיו נקודות ציון בהחרפת
היחסים יהודים- ערבים והאשים את הבריטים באינטריגות
מכוונות להתסיס את הערבים נגד היהודים.
העורך בנוסחה הערבית של ISRAEL (סעד יעקוב מלכי)
תקף בערבית את חז אמין אלחוסיני ותאר אותו כ"רוצח
צמא דם".
בכוונה לזכות ב[?] מצד המצרים
לציונות. עורכי ISRAEL עדדו אנשי עסקים יהודים
גדולים ובעלי השפעה לפרסם בעתונום המצרים בערבית.
למשל העיתונאי המצרי המפורסם מחמד חוסין
היקל כתב לאחר מאורעות 1921
שורת מאמרים בעיתון "אל סיאסה"
המקבל השתתפות וentente ערבית-יהודית בפלסטינה
ומדינה דו לאומית לשני העמים. הוא המליץ על יתר
הבנות בין ערבים ויהודית. "אל סיאסה" עדדה את הרשויות המצריות
לגרש ערבים פלסטינים עוינים ליהודים, בגלל שהם דברו
בעד הקבוצות הערביות שתקפו את היהודים.
העיתונות היהודית המצרית הראתה באופן ברור שהיא
בעד עצמאות מצרים, ונסתה לשכנע את המצרים שמא
לעצמאות הוא דומה למאמץ היהודית לבית לאומי.
בל השנים ובמויח בשנות השלושים העיתונות הפרו ציונית במצרים
התחזקה
אף על פי שהציונים במצרים העריכו את וויצמן להצלחותיו
הדיפלומטית בעבר בעד הציונות, הם העריכו שהוא אלא מתאים
להנהיג את התנועה הציונית בגלל היותו
"בעד הבריטים בכל מחיר"
עם עלית הלאומנות במצרים, ובפלסט
המצב השתנה באופן קיצוני לרעה והמאורעות בארץ החריפו
עם שנת 1936 בצורה יותר קשה ויותר מ[?] ועלו בקורבנות
יותר גדולים - היהודים בארץ היו 30 אחוז
של האוכלוסיה, והערבים דרשו להפסיק את העליה
(שבאה מגרמניה בעיקר) וממשלה לאומית ערבית.
ואז בספר הלבן של 1939 הבריטים באופן מעשי ביטלו
את הכרזת בלפור.
העיתונות היהודית במצרים הייתה מאוד פעילה
מ1936 עד 1939 ותקפה את המנהיגות הערבית בארץ, וגם
את המשרד הקולוניאלי, הבריטי שהוסיף על המצב ה[?]
היא גם קראה ליהודים במצרים לקנות אדמות בארץ.
מוסרי תקף בחריפות את הנציב העליון הבריטי
בארץ ישראל
הציונים במצרים הזהירו את הערבים שאף על פי
הרציחות הישוב יתפשת ויגדל ועל הערבים להשלים
שהיהודים באו כדי להשאר בארץ ישראל
ליהודים במצרים לא היו אשליות: הם ידעו שהבריטים
לא ירסנו את הערבים בהתקפותהם על הישוב
מוסרי תקף את עמילי הנצים ועובד Joseph Goebbels
כחז אמין אל חוסיני והאחרים לאחריות במאורעות בפלסטינה
ובעדוד הערבים נגד היהודים והישוב בארץ ישראל
העתונות היהודית במצרים עמלה כדי להוכיח
שאיו שום קשר בין השאיפות הלאומיות של מצרים, למרד
של ערבי ארץ ישראל, ותקפה את מתקיפי הציונות
והיהודים אלברט מוסרי, Joseph Mosseri, סעד מלכי
לאון קסטרו, זק סיקורל, בן צבי, יוסף מנופלן
בן ט[?] , ס. שאול, י. קנטרוביץ, אברהם אלמליח
מ. בן אשר
העזרה התקשורתית שנתנה על ידי העיתונות
היהודית ציונית של יהודי מצרים הוערכה מאוד.
בזמנים הקשים של הישוב בארץ ישראל ומשה שרטוק (שרת)
היה מאוד מעודד ובקש אותה.
והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נסתה לעזור
לארגון הציוני בקהיר, אלקסנדריה ופורט סעיד
ואז התחילו לשלוח שליחים, של הסוכנות היהודית למצרים
עמנואל בר חיים מקיבוץ רמת רחל ב1938
באביב 1937 במונטרו בוטלו באופן
רשמי הCapitulations במצרים ונסגרו
בתי המשפט המיוחדים Mixed Tribunals, היהודים
וקבוצות אחרות אבדו חלק מהשפעתם
בחברה המצרית. - 22653 יהודים בעלי נתינות
זרה היו נהנים מהCapitulations לפני בטולם
והם התחילו לדאוג לעתידם.
ויותר ויותר יהודים יצאו מגדרם כדי להוכיח את 
אהבת המולדת המצרית, ולמוד הערבית חוזק בבתי הספר
ומספר השעות של למוד הערבית בבתי הספר היהודים של
הקהילה והפרטיים. ורק מורים מומלצים על ידי
השלטונות המצרים מונו. והערביזציה של יהודות מצרים
התחזקה.
משפחות ה"אריסטוקרטיה" היהודית גרו בקהיר ובאלכסנ
(אגיון, טוראל, סמוחה, מנשה) שהיו בעלי רכוש רב
ואחוזות גדולות והיו מעורבים בסחר הקוטנה ובחברות
הגדולות, אף על פי שהיו בעלי השפעה רבה, נמנעו
התרחקו מציונות, או עזרו בצורה דיסקרטית
ובלטי נראת לחוץ.
כבר ב 1930 היה "קיבוץ הכשרה"
באלכסנדריה להכנת צעירי היהודים לעליה לארץ
ב 1939 נשלח שליח מהארץ לתנועה הציונית (יעקב
קצרנוביץ). הוא כותב: "במדינות
אחרות מאשר מצרים, התנועה הציונית התפשטה
בגלל סיבות חיצוניות. התפשטות האנטישמיות
וירידה במצב הכלכלי. במצרים הגורמים האלו
לא קיימים בכלל. ליהודים שוויון כמו כל הזרים האחרים
איטלקים, צרפתים, אנגלים... מעמדם הוא לא רק
אומר שוויון אלא אפילו שם אותם במצב יותר
טוב מאשר היהודים בעצמם.
ועדת מונטרו (Montreux Convention) ב1937
ובטול הCapitulations היו הזדמנות לישוב להרוויח
עזרה ציונית.  אי התפשטות הציונות הייתה (לפי
קצונוביץ) באשמה מסוימת של הישוב, ובמידה רבה
לארוגן הציוני וליהדות הלא ציונית במצרים. קצונוביץ
המליץ לסוכנות היהודית לשלוח שליחים מנוסים של הסוכנות
היהודית למצרים.
הדוח של משה בן אשר שנשלח לפני התחלת מלחמת העולם
השניה וחודש לפני הספר הלבן של 1939 הוא מענין.
משה בן אשר מוצאו מארץ ישראל וגר באלכסנדריה ונהל
סניף של חברת בטוח בריטי. הוא השווה את הציונות במצרים
ב1920 ל 1935: ב 1920 היו 3000 ציונים במצ
מאורגנים בפדרציה הציונית, ובזמן ש20 שנה אחר כך היו 600
והתרעם שהירדה בציונות במצרים היתה בזמן שהישוב גדל
במספר וגאוגרפית.
המרד הערבי (1936-39) היה נקודת מפנה, לפי בן -אשר
זה היה הסמן אזהרה ליהודים. יהודי מצרים דאגו
לFate שלהם. המדינאים המצרים התחילו
ולתמוך בערביי פלסטינה. יהודים הרגישו באיום על בטחונם