חוברת כרקע למצב יהודי מצרים

מבוא
חוברת זאת מובאת, כרקע למצבב יהודי מצרים, -תנועות הנוער הציוניות, -
וחברי הקבוצה המחתרתית בפעלה למען ישראל, כשליחי צה"ל, נשפטו, שניים מהם הועלו לגרדום
(דר' משה מרזוק והמהנדס שמואל עזאר הי"ד) והיתר ישבו שנים ארוכות בבתי הסוהר במצרים.
רוב החומר מובא מספרו באנגלית של ההיסטוריון הפרופסור מיכאל לסקיאר,
בספרו "יהדות מצרים מ1920 ועד 1970 שיצא ב1992. הוספתי רק פרטים אחדים,
המוכרים לי אישית, או ממקורות אחרים.
עלי לציין שפרטים רבים, וחשובים, על תנועות הנוער החלוציות שפעלו
במצרים, - ובמיוחד בתקופת המחתרת -, לא פורסמו, ואפשר לקבלם מפי מנהיגיהם, החיים
בארץ.
דר' חיים סעדיה

ציונות
מהתחלת המאה העשרים נחספו הקהילות היהודיות במצרים לאידיאלים ולתנועות
הקשורים עם הקומוניזם, הסוציאליזם והציונות.
עלית בלאומנות הערבית והאסלמית במצרים באמצע שנות השלושים, והסכסוך
הערבי-יהודי בארץ ישראל שהגיע לשיא עם המרד הערבי 1936-39, הביא סכנות
חדשות ליהודי מצרים.
כבר אחרי הכרזת בלפור, בנובמבר 1917, פדרציות ציוניות יוסדו בקהיר
ובאלכסנדריה. וזאת אף על פי שרוב היהודים האינטלקטואלים ובעלי ההשפעה היו אדישים
לציונות בתקופה בין שתי מלחמות העולם. עקר הפעולה הציונית היתה בהתרמת כספים
לקרן הקימת ולקרן היסוד. ב1902 הפדרציות הציוניות בקהיר ואלכסנדריה מנו
כ300 חבר.
במבצע למען יהדות האירופה ונגד הנאצים באמצע השלושים ציונים וגם לא
ציונים רבים השתתפו ופעלו במרץ, וגם למען ישובם בארץ.
שמות חשובים של מנהיגי הקהילות, בתנועה הציונית במצרים: יעקב ויסמן,
בן אשר (שניהם מוצאם בארץ) – לאון קסטרו, עורך דין וממקורביו של המנהיג הלאומי המצרי
המהולל בשנות 1915-19 שפעל, במפלגתו ה"ואפד", לשחרור מצרים מבריטניה.
קסטרו היה ממנהיגי התנועה האנטי-נצית במצרים. - ודר’ אלברט מוסרי, רופא, שספג בזמן
למודיו בפריז את הציונות של הרצל, ויסד עם אשתו מזל, וערך את העתון "ישראל" בקהיר
בשלוש שפות (צרפתית, ערבית, ועברית), והפיץ את הציונות והסולידריות עם הישוב בתקופה
בין שתי מלחמות העולם. למוד העיתונות היהודית במצרים מראה קשר הדוק בין יהדות
מצרים והישוב בארץ, ולא רק פעילות רבה נגד הנאצים בקהיר ובאלכסנדריה.
ביולי 1937 ועדות פיל המליצה לגמור את המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי
מדינות, ערבית ויהודית. הערבים דחו את תוכנית החלוקה, בזמן שהקונגרס הציוני
העשרים קבל את החלוקה .- הערבים גיסו ראשי המדינות הערביות נגד. ובפברואר 1938
ועדת סיר שרלס וודהיד פרסמה מסכנה שהמדינה היהודית אינה מספיק גדולה לקלוט עלית
יהודים גדולה חדשה; ובסוף 1938 הבריטים פרסמו ספר לבן חדש שדחה את החלוקה כלא -מעשית.
וב17 מאי 1939 הממשלה הבריטית פרסמה ספר לבן ובו היא קובעות שהיא תצמצם
את עלית היהודים ל5 השנים הבאות ל 75000 עולים. ושמ 1 במרץ 1944 עליה נוספת של יהודים
רק בהסכמת הערבים. הסוכנות היהודית הכריזה מיד שההחלטה מבטלת את זכות היהודים לבנות את
ביתם הלאומי, והיא כניעה לערבים. ושהיהודים יפנו לעליה בלתי- לגלית.
מוסרי, בעיתון "ישראל" תקף את הספר הלבן ואת מלקולם מקדונלד מזכיר המדינה
הבריטי האחראי לספר הלבן. מוסרי השווה את ההחלטה הזאת להסכם מוניק ב1938
בו בריטניה נכנעה להיטלר על חשבון צכוסלובקיה, וגרמה לכבושה על ידי הגרמנים.
ובספר הלבן נכנעה בריטניה לערבים, וזה יביא אלימות ולא שקט. ושבזמן שיהודי גרמניה
נלחמים על חייהם, הבריטים מונעים מהם מפלט.
כבר מסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים הפעילות הציונית הוגברה בעזרת
השליחים מהמוסדות בארץ (ההגנה, הסוכנות, והומסד לעליה), והחיילים היהודים בצבא הבריטי
וזאת נוסף על אסוף כספים במצרים, על ידי הסוכנות, ל"קרן הקימת" ו"לקרן היסוד", - הרביזיוניסטים
פעלו להגדיל את התרומות ל"קרן תל חי".
נוסף על אסוף הכספים, תנועות הנוער החלוציות הגבירו את הפעולה החנוכית בעזרת
השליחים. "החלוץ הצעיר" שנוסדה ב1933 בקהיר, ובאלכסנדריה ב1934. ה"עיברי הצעיר"
(השומר הצעיר) בקהיר ב1932. ו"בני עקיבא" (הפועל המזרחי והציונות הדתית).
התנועה הרביזיוניסטית פעלה במצרים עד ל 1944 כשנרצח הלורד מוין השר הבריטי
היושב במזרח התיכון, על ידיה אליהו חכים ואליהו בית צורי שהועלו לגרדום.
תנועות הנוער פעלו בצורה חוקית. או כמעט חוקית עד 1947-48.
באמצע שנות השלושים פעל "קיבוץ הכשרה" של "החלוץ" על אדמות מר טוריאל (ממנהיגי
יהדות אלכסנדריה) ובו קבוצה קטנה של אליטה של צעירים שהתאמנו להכנה לעליה לארץ.
מאורעות מלחמת העצמאות, ולידת מדינת ישראל ב1948, היו נקודת המפנה בקהילות
יהודי מצרים.

מצב יהדות מצרים (מדיניי וחברתי)
באוגוסט 1939 המלך פרוק מינה את עלי מאהר, הבלתי תלוי, לראש ממשלה. גם עלי מאהר
וגם הרמטכל לא היו אוהדי הבריטים, אומנם ממשלה זאת עשתה מה שהוסכם עם בריטניה
מ1936: היא בטלה את הקשר הדיפלומטי והמסחרי עם גרמניה, החרימה את הרכוש
הגרמני, ועצרה גרמנים והטילה מצב צבאי. ואומנם הבריטים חשדו בעלי מאהר.
ב1940 הוחלף בשקט רמטכ"ל מצרים וראש הממשלה הוחלף. ועד 1942 לבריטים לא
היו קשיים במצרים, ובמיוחד לאחר שהמצב הצבאי במדבר המערבי התיצב עם
ההצלחות של הצבא הבריטי.
שנת 1942 היתה נקודת מפנה לבריטים במצרים. הפגנת סטודנטים כתגובה
למשבר מדיני, חברתי, וכלכלי, הביאה להתפטרות הממשלה.
השגריר הבריטי הלך למלך פרוק והתלונן שתעמולה גרמנית מתחזקת,
והסטודנטים מעודדים להפגין למען המרשל רומיל מפקד הכוחות הגרמנים,
בזמן הצלחת האויב הגרמני בלוב. והיות ומצרים היא בסיס חשוב לבריטים, ונחוץ
ממשלה עם רוב, שתשלוט בענייני פנים. השגריר בקש מהמלך פרוק להזמין את
מוסטפה אל נחאס פשה מנהיג מפלגת הואפד להרכיב את הממשלה.
המלך ששנא את הואפד ואת מנהיגו, סרב.
ב 4 לפברואר 1942 השריון הבריטי סגר מסביב לארמון המלך, והמלך
הוכרע. יומיים אחר כך נחאס פשה הרכיב את ממשלתו, שהחזיקה מעמד עד
לאוקטובר 1944. וממשלת הואפד ספקה את תקוות הבריטים בהצלחתה לשמור על החוק
והסדר אף על פי שלא היתה אוהדת את הבריטים.
מחליפו של מוסטפה אל נחאס פשה כראש ממשלה, אחמד מאהר פשה, מ1944, 
הלך צעד נוסף למען הבריטים. הוא רצה להכריז מלחמה על גרמניה ואיטליה.
האחים המוסלמים, ורוב הלאומנים התנגדו. וב24 לפברואר 1945, בזמן שאחמד מאהר
בפרלמנט קרא את הכרזת המלחמה, הוא נרצח. ראש האחים המוסלמים חסן אלבנה, נעצר
אבל מיד שוחרר. - ב1954 גמאל עבדול נאצר האשים את האחים המוסלמים ברצח.

מצב היהודים מ1939 ועד 1946
ערב מלחמת העולם השנייה היהודים והמיעוטים האחרים במצרים היו
רבה על החוגם האוניברסיטאים. ממשלת מצרים החרימה את שרות הידיעות הגרמני
תעמולה אנטי ציונית ואנטי יהודית הופצה ב192 ילה השפעה מאוד חרפים.
האנטישמי שהפיץ תעמולה זאת, והוציאה מחוץ לחוק את האנטישמיות.
בזמן המלחמה, אלפי פליט מלחמה מאירופה הגעו למצרים, וביניהם גם פליטים
יהודים. אחר כך הגיעו גם יהודים רבים מלוב, איראן, תיימן ופולין. חלק גדול של יהודים
אלו הועברו בצורה בלתי לגלית לארץ ישראל.
בתקופה לפני התקדמות רומיל בכיוון מצרים, יהדות מצרים ציונית ולא ציונית
השתתפה במאמץ נגד הנאצים והוכיחה את הסולידריות שלה עם אחיה באירופה הכבושה
העיתונאי מוריס מזרחי פרסם מאמרים בעיתונות היהודית על ידי הנאצים.
והלא יהודית במצרים שדרשו להתיצב לימינו של גנראל דהגול במאמץ נגד ממשלת וישי
והגרמנים בצרפת. ולאחר תבושת הגרמנים באל עלמין, מזרחי קרא ליהודי מצרים
להוכיח את אחוותם עם אחיהם במצוקה באירופה.
מרתלוטת יש לציין שרוב העם המצרי היה בעד הגרמנים ונגד הבריטים הכובשים.
על כלכלת מצרים, סחר האוץ שלה, ובמיוחד סחר הקוטנה. אבנצחון הגרמנים
באוקטובר 198 העיתון "מיצר אלפתאת" (מצרים הצעירה) קרא למוסלמים
בכל המזרח התיכון לגרש את היהודים כפי שעשו האירופים. כבר באפריל ומאי 1938 היו
הפגנות נגד הציונות, צעירים מוסלמים באלכסנדריה ובקהיר צעקו "לגרש את
היהודים" "לזרוק את היהודים ממצרים ומפלסטינה". ב-13 למאי 1938 המשטרה מנעה
מהמפגינים לפרוץ לשכונות היהודים ועצרה אנשים המחלקים תעמולה הקוראת להחרים
את יהודי מצרים, שהם עוזרים לציונים. בעיר טנטה נהרגו 2 יהודים.
וביוני 1938 - שני סנטורים מצרים תקפו את בעלי העסקים היהודים היות
והם מגבירים את האבטלה במצרים בזה שהם מעסיקים יהודים.
שגריר בריטניה במצרים הצהיר שהוא בטוח שמשרד החוץ הגרמני הפעיל את
-העוינות ליהודים במצרים על ידי סוכניו במצרים. הוא קבע שאנטישמיות אי אפשר
לעקור ממצרים ורצוי שהבריטים לא היו מעורבים בנסיון למנוע זאת.
יהודי מצרים בקהיר ובאלכסנדריה נכנסו לפניקה כשרומל הגיע עד לא לעלמין.
הודים עשירים ובעלי נתינות זרה הדפקו על דלתות הקונסוליות הבריטית,
בלגית ותורקית ובקשו ויזות, גם לדרום אפריקה, קונגו הבלגי... וכשצבאות רומיל
הגיעו לגבול מצרים היתה ריצה אל הבנקים, וכ 10 מיליון לירות מצריות הוצאו באלכסנדריה לבדה.

2-3 נובמבר 1945. – עשרים ושמונה שנים להצהרת בלפור
התפרעויות אלימות ארעו בימים אלו נגד הבריטים היהודים והזרים בקהיר
ובאלכסנדריה התפרצויות וביזה של בתי הכל בו היהודים, התקפה על בית כנסת,
שריפת חנויות יהודים, חומר תעמולה אנטי בריטי ואנטי ציוני הופץ באוניברסיטאות
בקהיר. שלושה התאחדו בזאת: "האחים המוסלמים", "מצרים הצעירה", ו"אגודת המוסלמים הצערים"
וגרמו להפגנות הסטודנטים. המפגינים קראו "להפיל את היהודים, מהיום לא עוד יהודים
בוז לקולוניאליות, תחי פלסטין" - ארבע מאות מקרים של פציעות, כולל יהודיה
שנורתה על ידי מפגין. דירות הותקפו ונבזזו. בית הכנסת האשכנזי נשרף.
יותר משבעים חנויות של יהודים באזור עבדין נבזזו. ב3 בנובמבר 1945 הותקפה שכונת
היהודים, והתוקפים נהדפו על ידי ההגנה היהודית.
כבר ב1 בנובמבר הרב נחום הודיע לראש הממשלה אלנוקראשי שהיהודים
הוזהרו לא לפתוח את עסקיהם, ולהשאר בבית. ראש הממשלה הרגיע, ובקש לא לסגור את
העסקים. אף על פיכן הרב נחום דרש מהיהודים להשאר בביתם.
ולאחר המאורעות כתב הרב נחום לראש הממשלה ולמלך פרוק ומחה
על שריפת בית הכנסת, ועל האלימות.

שלחי הישוב והתנועות הציוניות במצרים.
בין 1942 ומלחמת העצמאות ב-1948 היו התפתחויות חשובות בקהילות מצרים היהודיות:
(1) העליה לארץ. העלייה התחילה ופעלה בהשראת הציונים המקומים במצרים, המבוגרים
וגם תנועות הנוער החלוציות. "העיברי הצעיר" (השומר הצעיר), החלוץ הצעיר, בני עקיבא,
וצעיר הרביזיוניסטים (חרות ולחי). בהתחלה תנועות הנוער פעלו כתנועות צופים.
עם התפרצות מלחמת העולם השנייה, הציונות במצרים נעשתה יותר פעילה חנוכית
ומכוונת לעליה.
במסגרת הצבא הבריטי במצרים היו כשבעת אלפים חיילים יהודים מהארץ. המצאות
החיילים היהודים הרימה את מורל והגאוה של יהודי מצרים, וההזדהות והשייכות של יהודי מצריים
עם הישוב, ועם היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים. הקהילות פתחו מועדונים
לחיילים היהודים ובהם גם התקימו פעילות תרבות לנוער הציוני. מספר חיילים בקרו
בבתי הספר היהודיים.
ולאחר תבוסת רומל באל עלמין הגיעו שליחים למצרים מטעם הסוכנות, ההגנה, והמוסד
לעליה. הם שינו את תנועות הנוער מתנועות צופים לתנועות ציוניות חלוציות פעילות.
בתחילת שנות הארבעים, ציונים מקומיים פתחו סניפים של הסוכנות היהודית בקהיר
ובאלכסנדריה. בינואר 1944 הועד הפועל הציוני בירושלים מינה את לאון קסטרו כנציגו
במצרים
שליחי הישוב – הכנה לעליה 1943 - 1946
שליחים של ההגנה, הסוכנות, והמוסד לעלייה, חברי קיבוצים בארץ, נשלחו למצרים, לאחר
סמינר בארץ, להגנה עצמית, לחקלאות, ולשיפור ידיעת השפה הצרפתית ב1940.
תפקידיהם היו חמשה: הגנה, מגבית, עליה, חנוך ציוני, וארגון ובקורת
על המוסדות הציונים.
מ1945 עד 1946 השליחים שלמה חביליו וזק צביה ארגנו את הנוער הציוני להגנה עצמית כולל תרגילי
ירי באש חיה במצרים. וב 1946 42 צעירים מקהיר ואלכסנדריה, חברי החלוץ והשומר הצעיר, נשלחו
לארץ, ובקיבוץ מנרה, עברו הדרכה צבאית על ידי מדריכים של הפלמ'ח: צעירים אלו בחזרה למצרים חזקו
את הארגון המחתרתי להנה בקהילות כדי להדוף את ההתקפות על היהודים בדומה לאלו שהיו
ב 2-3 לנובמבר 1945, לקראת ה2 בנובמבר 1946. הנשק הוחבא בסליקים במקומות שונים
לא הייתה התפרצות של אלימות בנובמבר 1946 זק צביה מחליפו של חביליו המשיך
את הדרכת ההגנה המקומית.
תפקידו האמיתי של אברהמי היה אסוף ורכישת נשק ותחמושת ושליחתו לישוב. נשק
גרמני שהוחרם על ידי הבריטים אחרי תבוסת הגרמנים.
תפקידי השליחים לא היו מוגדרים, ולעיתים אחד תפקד גם בתחום השני
כבר מהתחלת שנות הארבעים הפעילים הציוניים, כולל חברי תנועות הנוער החלוציות
פעלו עם ההגנה לאסוף מודיעין על הבריטים, המצרים, והמדינות הערביות.
יולנדה הר-מור: אברהמי ומשה שרתוק (שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, בעזרת
בן -אשר מאלכסנדריה גיסו את יולנדה הר-מור, אשת חברה מוצלחת במצרים.
יולנדה, ממשפחת גבאי החשובה באלכסנדריה הצליחה להכנס לחוגי האיליתה הפוליטית
המצרית. בהתחלה, היא לא היתה ציונית, אבל בהדרגה היא נעשתה מעורבת מטעם
מוסדות הישוב מהתחלת שנות הארבעים, וספקה מידע על המשטרה המצרית,
"ומ 1945 מהליגה הערבית שמרכזה היה בקהיר. היא קבלה כיסוי כעיתונאית
מערכת של העיתון "פלסטין פוסת" Palestine Post. היא הונחתה לכתוב מאמרים
מחניפים על מנהיגים פוליטים, כדי להתחבר אתם. כאשת חברה מושכת ועיתונאית
נדרשת בעיתון- חשוב באנגלית במזרח החיכון, יולנדה הצליחה לאסוף מידע
חיוני על האסטרטיגיות הערביות. לפי לוי אברהמי, היא קבלה את התוכניות הצבאיות
של פאוזי אל קאווקזי, ראש הצבא הערבי הפרטי הגדול ביותר נגד הישוב, בשנות הארבעים.
באוגוסט 1948 נעצרה יולנדה והואשמה בפעילות ציונית, ובקשר עם המוסד
לעלייה בפריז. היא שוחררה באוקטובר 1948, התישבה בארץ. עד למותה ב1957.
רהיא עבדה במשרד החוץ הישראלי
(2) גיוס כספים: רות קליגר שליחת הסוכנות ושל המוסד לעליה הגיעה למצרים
בשליחות המגבית. בעזרת הפדרציה הציונית ויהודים ציונים ולא ציונים נרתמו לגיוס כספים
באלכסנדריה ובקהיר. המגבית אספה במצרים ב1944 מאה אלף לירות מצריות.
(3) העליה: לאחר מאורעות 2-3 בנובמבר ב1945, הצעירים בקהילת היהודיות היו
חרדים לעתידם. העשירים העבירו את כספם לחו"ל. רוב היהודים חשבו שאין להם עתיד
במצרים בתעסוקה ומבחינה כלכלית. - השלטונות כבר בחנו אפשרות להורות ש 75 אחוז מכל
העובדים במנהל, בעסקים השייכים לזרים והיו מצרים (מוסלמים) ורוב היהודים היו זרים או ללא נתינות.
רפאל רקנטי (שהיה ב1943 במצרים כשליח החלוץ) הגיע ב 1945 כשליח עלייה
כדי לארגן אפשרות של עלייה "ב".
(4) ארגון הפדרציות בקהיר ובאלכסנדריה
(5) שליחי החלוץ והנוער מסוף 1943 הגיעו שליחים של תנועות הנוער מהקיבוצים בארץ
כדי לארגן ולחנך בתנועות הנוער. רוב השליחים היו של השומר הצעיר, שלושה ל"החלוץ"
(אחד של הקיבוץ המאוחד- עקיבא איגר; ואחד של חבר הקבוצות- גרשון בן עטו) ויאיר דוארי.
לבני עקיבא הגיע שליח אחד ב1943 (עקיבא קוסטנבאום) ומ1944 אף שליח לא
נשלח לבני עקיבא מתנועתה בארץ עד לחסול הקהילות היהודיות של מצרים באופן מעשי ב1970.
תנועות הנוער היו מוכרות לשלטונות כתנועות צופים. השליחים הגיעו עם מסמכים
מזויפים. ובשמות בדויים, ולרוב מחופסים כחיילים בריטים. הם פעלו בחנוך לציונות לחיי הישוב.
לחיי חקלאות, ולרעיונות הקיבוץ. סוציאליזם וציונות באירופה המזרחית, ה"בונדס"
(התנועה האנטי דתית ואנטי ציונית של הסוציאליזם היהודי ברוסיה), משנתו של בר בורוכוב
מיסד פועלי ציון, של א.ד. גורדון, - יוסף תרומפלדור וגדודי העבודה, העליות
הראשונה, והשניה, והשלישית והשמירה על הישובים.
בחודשי הלמודים נתנו שעורים במועדונים של התנועות, ובקיץ במחנות קיץ
למדו עברית, והעבירו חומר ציוני בצרפתית, שפת יהדות מצרים; והשליחים עזרו לבנות
מנהיגות לתנועות הנוער. מעטים מיהודי מצרים ידעו שהם נציגי ההגנה והמוסד
לעליה. שתי תנועות הנוער (השומר ו"החלוץ") קבלו אדמה להדרכה חקלאית.
באלכסנדריה היתה תמיכה גלויה של הרב הראשי דר’ מויז ונטורה, ציוני נלהב,
ש4 מבניו היו חברים בתנועת הנוער הציונית, ושיסד בית ספר תיכון יהודי, יחיד במצרים
בזמן שהרב ונטורה מאלכסנדריה היה ציוני נלהב (וגורש ממצרים לאחר הכרזת
מדינת ישראל), הרב נחום אפנדי רבה הראשי של כל הקהילות במצרים, והנציג הרשמי של היהודים
לפני המלך והשלטונות, ודיפלומט מבריק,- לא הראה באופן רשמי או צבורי נתיות ציוניות, -ידוע שהוא
צד בפעולות השליחים בשקט. מזכירו האישי, הרב שואיקה, לימד תורה לחברי בני עקיבא
בקהיר, בידיעתו ובהסכמתו של הרב נחום, במשך השנים מ 1945 ועד 1948.
הרב נחום היה זהיר, ובאופן פולטי- מאוד מוצלח, והוא ידע טוב את הסכנות
ליהודי מצרים. - לו הם היו בפומבי מצדדים בציונות ובישוב. אומנם אף פעם לא הסכים
לגנות את הציונות או ישראל, וגם סרב (עם ועדי הקהילות) להתפלל בבתי הכנסות
לכיצחון צבא מצרים על צבא ישראל, במלחמת העצמאות.
ואין לשכוח ששנות הארבעים אופינו על ידי לאומניות ופונדמנטליות מוסלמית
הכוללים -אלימות נגד המיעוטים האתניים והדתיים. הבריטים היו לפעמים סובלניים
לפעילות ציונית בממד קטן בקהיר, אלכסנדריה, ופורט סעיד, - והרב נחום ומנהיגי הקהילה
לא רצו להעכיר את יחסם עם הבריטים. ורוב השליחים פעלו בצורה אילגלית.
המנהיגים והרב הראשי נחום דאגו גם לא להעכיר את היחסים עם הממשלה -
וגם למנוע ריב בין ציונים ולא ציונים.
לצער רב יש להכיר בעובדה שהשליחים של הישוב גררו את הנוער הציוני בתנועות
במצרים ליריבות ולריב ואפילו לעוינות שהיתה בין תנועות האם, ובמיוחד בין "השומר הצעיר"
ו"החלוץ". השליחים גם דאגו לכשור את הצעירים הציונים להגנה, ולא רק למען הגנה
עצמית ועליה, אלא גם כדי להרחיקם מהתנועה הרבי זיוניסטית שנחשבה כמסוכנת לזרם
העיקרי הציוני ולאחר רצח הלורד מוין בנובמבר 1944 על ידי אליהו חכים ואליהו בית צורי, השליחים
קשו מפעילי תנועות הנוער לאסוף כוחות., ולהתרחק מהציונים הרביזיוניסטים.
העליה ממצרים 1946-48
בשנות העשרים, עלו בכוחות עצמם 2-3 צעירים, כל פעם, דרך פורט סעיד ב 1929
עלו קבוצות של יהודים בעזרת ספינות דייגים, הגיעו ליפו, שם פגשו אותם יהודים ממצרים
שהתישבו בארץ. ב 1932 הבריטים בארץ תפסו את הסירות, והדרך הזאת נחסמה.
עליה זאת היתה מאורגנת על ידי משה סנואה, שמוצאו ממצרים. הוא גם ארגן הברחת
יהודים לארץ דרך סיני, וגם דרך קנטרה. רוב צעירים אלו הצתרפו לקיבוצי השומר
הצעיר..
לסוכנות היהודית, להגנה ולמוסד לעלייה לא היה המנופול על העליה. גם
הציונים הרביזיוניסטים, וחיילים ששרתם בצבא הבריטי במצרים העלו צעירים ממצרים.
מבצע פסח: בין 100 ל200 צעירים ציונים מאלכסנדריה וקהיר עלו ארצה עם תעודות
מזויפות של הצבא הבריטי כחיילים בריטים ברכבת, באפריל 1946, והצתרפו לקיבוצים:
גל און, שילר, עינות, וגבעת ברנר, יש לציין שמאות יהודים מצרים, ובערך אלף
פליטים יהודים מאירופה שהגיעו למצרים, עברו לארץ בצורה בלתי לגלית, בסיוע נציגי
הסרכנות והחיילים היהודים בצבא הבריטי.
מסוף 1946 ועד 1948, רק מעטים היו הויזות הבריטים שנתנו. גם החיילים
היהודים בצבא הבריטי כבר חזרו לארץ.
רגשות אנתי יהודיים ואנתי ציוניים שלטו בעיתונות ובחוגים הפוליטים
במצרים. חפוסים נערכו אצל היהודים, ללא אבחנה בין ציונים ולא ציונים.
ב 23 לפברואר 1948 נעצרו מנהיגים רבים של ה"חלוץ" באלכסנדריה, ובקהיר.
נעצרו גם 2 שליחים בנמל אלכסנדריה באשמה שנסו לצלם מוקשים ימיים שהגיעו
לימיה המיצרית.. הם שוחררו אחרי תקופה קצרה. אבל מצב תנועה זאת היה
רע, ומנהיגיה הופיעו ברשימה השחורה של המשטרה, והם היו בהשגחה.
מצבה המדיני של יהדות מצרים ממלחמת העצמאות ועד למהפכה במצרים (15 למאי 1848 ועד ל23
ביולי 1952.
ב 29 לנובמבר 1947 עם ההצבעה באום על חלוקת פלסטינה למדינה ערבית ויהודית
עלה המתח בין הישוב וערבי הארץ. ועם פינוי הבריטים, שהביא לגמר המנדט, התפרצה
הלחימה בין המדינה היהודית לשכניה הערביים, כולל מצרים.
האנים המוסלמים כבר לפני ה14 למאי 1948 הכריזו על שליית מתנדביםנגד הישוב.
נציג מצרים באו"ם הכריז ב24 לנובמבר 1947 "החיים של מילון יהודים במדינות
המוסלמיות, יהיו בסכנה על ידי חלוקת פלסטינה. אם דם ערבי ישפך בפלסטינה, דם יהודי
במוכרח ישפך במקומות אחרים בעולם. אף על פי כל המאמצים הכנים של הממשלות למנוע
נקמה"
העיתונות המצרית פקפקה בנאמנותם של יהודי מצרים, ויעצה להמנע מכל
פעילות ציונית למען היישוב.
היו שמועות על מעצרי יהודים, פשיטות משטרה, וחפוסים ב50 בתים
ובבתי מלון בקהיר.
בתחילת מאי 1948 המלך פרוק הכריז שרוב יהודי מצרים נאמנים למצרים,
ורק נגד הפעילים הציונים יוחלט על צעדים.
פועלים, סטודנטים, והמפלגה הואפדית, הפגינו נגד ממשלת אל נוקראשי.
המפלגה הסעדית). וב 14 למאי הוכרז ממשל צבאי, והצנזורה שלטה. ואי שקט גדול
פשט אצל המיעוטים הדתיים והאתניים.
מ14 ועד 16 למאי 1948 נעצרו 600 יהודים ומספרם הגיע מהר ל1300
וביניהם 1000 יהודים הקשורים בעבר בפעילות ציונית, פעילות שהיתה עד אז כמעט
לגלית, או לפחות נסבלת. גם שליח "החלוץ" במצרים, משה שפטלניק נעצר.
ב30 במאי הוחרמו על ידי נוכס הנכסים רכושם של כל אלו שנעצו, או נמצאו בחו"ל
או שפעילותם היתה "נזק" לבטחון מצרים,- וכל אלו שהושמו תחת השלחה- רוב הנכסים היו
בקהיר ובאלכסנדריה: נכסים פרטיים, מסחריים, וקהילתיים, חנויות, בתי כל-בו, בתי קולנוע,
אחוזות חקלאיות, חברות, תעשיות גדולות וקטנות, בנקים..
התכנסות יהודים נאסרה. ארגוני הקהילה חויבו למסור רשימת חבריהם.
מאסרים גם בוצעו בלי האשמות מיוחדות.
הסוכנות היהודית סגרה את משרדיה. פעילות ציונית מאורגנת נעשתה בלתי חוקית.
היהודים בעלי נתינות זרה, ששוחררו הוכרחו לעזוב את המדינה ולא לחזור אליה
וזאת עם אזהרה של כמה שעות. מקיץ 1948 כ 30 משפחות יהודיות גורשו כל שבוע מבתיהם
שבחלקים של קהיר שבמרחק 1 קילומטר מארמון המלך הפרוק, או במקומות בהם הוא מבקר. נתנו
להם 48 שעות כדי למכור את דירותיהם ולמצוא דירה חלופית.
בצו מה 25 במאי 1948, גם בעלי פספורט זר לא יכלו לעזוב את מצרים
בלי "אשור יציאה" (exit visa) שיש לקבל ממשרד הפנים. ומאז מעטים יכלו לצאת.
רק באוגוסט 1948 בלחץ הקונסוליות הזרות והאירגונים היהודיים הבין לאומיים, המצב הוקל
במידת-מה. ואלו שעזבו יכלו לקחת סכומים קטנים של כסף ורכוש.
לא נערכו משפטים. והעצורים הוכנסו למחנות ריכוז גם אם לא היו ציוניים, אלא יהודים,
ולרובם היו תיקים ריקים אצל השלטונות, ובלי האשמות של ציונות או קומוניזם. רשות גדולה של שחיטות
פעלה עם אנשי השלטונות, עם כל מקרה של העצורים- וגם של יהודים שהיו חופשיים, והרגישו
מאוימים. - המהלכים של השלטונות היו כדי לשבור גל של התנגדות מהקומוניסטים, ועד לאחים
המוסלמים, - ולא רק נגד היהודים.
הממשל הצבאי נתן אפשרות להצדיק ארגון עצום של משטרה,
שהיה נחוץ כדי להשאר בשלטון, אחרי התבוסה הצבאית, והסקנדל הגדול של
בריחה מסיבית של הפלשטינים מהארץ -, מצב שהאחראים לו היו בהחלט הממשלה
והמלך.
נקודת המפנה של יהדות מצרים הייתה ה 15 למאי 1948 עד לתאריך זה משפחות "קטאוי".
ו"ציקורל", והרב הראשי היו מכובדים מאוד, ובעלי מעמד חשוב כלפי הארמון והממשלות המתחלפות.
אבל אחרי ה 15 למאי הכל השתנה - פחד ירד על היהודים. יהודים אחדים קנאו באלו שנעצרו
היות והמאסר היה יכל להגן עליהם מהתקפות אלומות, - ובמיוחד שיהודים זרים נרצחו על ידי
גורמים קיצונים..
ואף על פי הפחד, היו גלויים שקטים של שמחה וסולידריות עם המדינה היהודית החדשה.
הרב הראשי נחום (שלפעמים האשימו אותו כאנטי-ציוני), והמנהיגות של הקהילה, סרבו בצורה החלטית
כלהוראת הממשלה להתפלל, בבתי הכנסת, לניצחון הצבאות הערביים על ישראל. והכרזת מדינת ישראל,
ויכלתה, כבר בספטמבר-אוקטובר להגיע לנצחונות צבאיים, העלו מעלה - מעלה את מורל היהודים.
ה20 ליוני 1948: ההתקפה על שכונת הקראים: 12 בתים פוצצו עשרים ושניים יהודים נהרגו,
וארבעים ואחד נפצעו. השלטונות והעיתונות האשימו את היהודים כאחראים לפיצוצים. נודע יותר מאוחר שיד
האחים המוסלמים היתה אחראית.
ב 15 ליולי שמועות הופצו שמטוס ישראלי הפציץ אחת מהשכונות העניות בקהיר. מוסלמים עלו על 
שכונת היהודים ("חארת אל יהוד"). הם הונסו על ידי צעירים יהודים (צעירים שהיו חלק מההגנה במצרים).
המשטרה עצרה את המגינים, ופורעים בזזו בתים ודירות של יהודים.
4 ימים אחר כך התפוצצות גרמה לנזק רב לחנויות הכל-בו הגדולים היהודיים
"ציקורל" ו"אוריקו". השלטונות הפיצו שמועות שפצצה נזרקה על ידי מטוס ישראלי. ימים אחר כך
השלטונות הסכימו שחומרי הנפץ "לא נזרקו ממטוס", "כפי שנודע", אלא "הושמו מחוץ לבנינים".
הצנזורה המצרית התאמצה למנוע פרסום ההתפרעויות והאלימות נגד יהודים וזרים, שהתרחבו
מאוד.
כמויות גדולות של חומרי נפץ ונשק נתגלו בסביבות קהיר. ובאוקטובר 1948 השלטונות גלו מחבוא של נשק
ותחמושת באיסמעיליה, באחוזתו של מחמד פרגלי, המנהיג של גדוד האחים המוסלמים במלחמת פלסטין.
ב-15 לנובמבר המשטרה גילתה שוב נשק ומסמכים במחבוא של האחים המוסלמים. ראש הממשלה
אל נוקראשי ידע שהאחים המוסלמים זממו לחסל אותו. מאחורי כל האלימות, יהודי מצרים,
והחוגים הישראלים, ידעו מכבר שהאחים המוסלמים היו האחראים.
וב 28 לדצמבר נרצח אל נוקראשי ראש ממשלת מצרים על ידי איש האחים המוסלמים.
ובפברואר 1949 נרצח חסן אלבנה מנהיג העל של האחים המוסלמים על ידי השלטונות המצרים.
2 לסבטמבר 1948 ההתקפה על שכונת היהודים. שוב בתאריך זה הותקפה שכונת היהודים.
בנינים רבים פוצצו, 19 יהודים נהרגו, ו62 נפצעו. בשכונת היהודים, נבזזו חנויות
יהודיות ושוב השלטונות האשימו "אנשים מסוימים בשכונת היהודים".
שוטרים ושומרים הוצבו בשכונת היהודים, וחיפוסים מבית לבית נערכו, מצב חרום
הוכרז בעיר, ומעצרי יהודים התחילו שוב.
חומרי הנפץ שהשתמשו בהם היו מאותו סוג שגרם להתפוצצויות בשכונת הקראים.
רגשות עוינים ליהודים היו ברורים באוקטובר 1948 לאחר התבוסות הצבאיות
של מצרים בנגב. - העתונות העולמית תקפה את הממשל המצרי, באירופה ובארצות
חברית. והעתונות המצרית כתבה שכל מה שפורסם בעיתונות הזרה היה "שקרים ציונים".
מחנות הריכוז: בקהיר נעצרו והושמו במוחנות ריכוז 1000 יהודים (מהם 50 נשים),
118 באלכסנדריה (מהם 26 נשים), וארבעים בפורט סעיד. המחנות היו
ב"האקסטפ" 80 קילומטר מקהיר, ובאבוקיר ליד אלכסנדריה, וב"אל טור" בדרום סיני.
הנשים הושמו בבית הסוהר לזרים בליבה של קהיר.
העצורים נשארו במעצר עד 1949. הם היו ציונים, קומוניסטים, ויהודים
ללא שייחות פוליטית. באלטור היו 50 יהודים, רובם פעילים ציונים, שנכלאו עם
800 קומוניסטים ואחים מוסלמים.
יעם חתימת הסכם הפסקת האש לאחר מלחמת העצמאות, הציונים חשבו שהאסורים
במצרים ישוחררו – אבל הסכם הפסקת האש כלל רק את שבויי המלחמה ולא אסירים ציונים
במצרים
בתחילת 1949 ההתנכלות ליהודים, צבורים ובעיתונות, פחתה. הממשל הצבאי
בוטל, ולאט לאט שוחררו הנכסים היהודים המוחרמים. – בקיץ 1949 יהודים רבים שוחררו
על תנאי שיעזבו את מצרים ולא יחזרו אליה לעולם. בסוף 1949 רוב העצורים שוחררו ועזבו
את מצרים.
ראש הממשלה החדש של מצרים "חוסין סירי" הוציא ב26/7/49 הודעה שהפצצות
ברובעים השונים בקהיר שנטען שמטוסים ישראלים זרקו, היו באשמת האחים המוסלמים.
מענין שאף על פי שמשרד החוץ הישראלי העריך שמצבם של היהודים ישתפר
וירווח שוב ליהדות מצרים, - הרב הראשי נחום אפנדי אבחן יותר נכון את המצב,
ובמכתו לאמיל נזאר (פעיל ציוני ממצרים שנעשה לדיפלומט ישראלי) בנציגות ישראל
בפריס, - הוא הזהיר על אווירה של נקמה אחרי התבוסה הצבאת המצרית.
ואומנם יהודים רבים עזבו את מצרים ב1951.
ב1951 ו1952 היה במצרים תוהו ובוהו. מאבק התחיל בין ה"ואפד"
המתנגד לארמון, למפלגות האחרות. ב8 לאוקטובר 1951 הממשלה הואפדית בטלה
את ההסכמים מ1936, ומ1891 על ממשל משותף אנגלו מצרי בסודאן, - והכריזה על
אחוד מצרים וסודאן. ובאותו זמן ממשלת הואפד דחתה את הצעת ארצות
הברית, בריטניה וצרפת ליצירת פקוד משותף על בעלי הברית להגנה על המזרח התיכון.
כוונת ה"ואפד" הייתה פינוי הבריטים ממצרים. אבל הבריטים לא יצאו מסואץ, מתחים.
הביאו להתנקשויות בין הכוחות הבריטים, וכוחות גרילה של קיצוניים, סטודנטים
ופועלים, בעדוד השלטונות. ההתנגשויות, מנובמבר 1951 ועד ינואר 1952 באו לשיאם
בקרב איסמעיליה. הארטלריה והמשורינים הבריטים שברו את ההגנה המצרית.
המשטרה המצרית לא יכלה, או לא רצתה להשליט סדר, וה"ואפד" אבד את הרסן.
ב26 לינואר 1952 הפגנות ענק נגד הבריטים התרחשו בקהיר, והתפתחו לביזה ושוד.
יום זה "השבת השחורה" הוא יום קובע בהיסטוריה המצרית. מספר גדול של חנויות כלבו,
בתי קולנוע בתי מלון, ומשרדים סבלו מהרס. הנכסים של יוונים, ארמנים, ויהודים היו
המטרה, אבל גם רכוש מוסלמים מצריים נפגע. שליח העליה, בנימין אבוטבול עזב את מצרים
מיד מסבות בטחון. המלך פרוק פטר את ממשלת האפד, ומינה את עלי מאהר, עצמאי שמרני
ולוחמים מצרים הוצאו מאזור התעלה. - מינואר ועד יולי 1952 התחלפו במצרים 3 ראשי
ממשלות, שלא הצליחו לשלוט. וב 23 ליולי 1952 התרחשה המהפכה של הקצינים, שהביאה
לעלית גמאל עבד אל נאצר לשלטון.
המחלקה למזרח התיכון בסוכנות, המוסד לעלייה, והיוזמה המקומית של התנועות
מ1948 ועד 1952
מחלקה מיוחדת לעניני יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, בראשותו של
יעקב זרובבל יוסדה באוגוסט 1948 ורוב שליחיה מהשומר הצעיר, מטרתה להציל את היהודים
מ"דמורליזציה כללית". התקופה היתה של מלחמת העצמאות. - השליחים אורגנו ונשלחו על ידי המוסד
לעליה, פעלו במחתרת ונוהלו על ידי אלי פלג (מהשומר הצעיר, שהיה שליח לתנועה במצרים
מ 1946 ועד 1948) בפריז.
אף על פי שהיו 4 תנועות נוער שפעלו במצרים (השומר הצעיר, הבונים, דרור, ובני עקיבא) השומר
הצעיר שלטה בעזרת מנהיגיה בעלייה ממצרים. ומסיבה זאת, דרך דוחותיה לארץ נתנה תמונה כאלו השומר
הצעיר היא הגדולה והחזקה בין התנועות. התנועות האחרות, היות ועבדו במחתרת, כל אחת לבד, ולפי
דרכיה, השליחים שלא היו בקשר אתן לא יכלו לדוח עליהן. וטענות רבות היו לתנועות האחרות
על שליחי השומר הצעיר, על קפוח.
בכל התקופה מ1950 ועד 1952 נעצרו לא רק פעילים של תנועות הנוער
אלא גם שליחים (של "השומרי הצעיר" של הבונים")
במאי 1951 עצרה המשטרה את הנהגת השומר הצעיר בקהיר לחודש ימים.
ובחפוס מצאה המשטרה ספרות- מרקסיסתית שהגיעה מצרפת ומישראל, וגם מסמכים וחומר
על התנועה הציונית, ההיסטוריה של השומר הצעיר, ורשימה של חברי התנועה, ושל התורמים
לתנועה. איש ממשל חשוב במצרים ספר למנהיג הקהילה היהודית "סלבטור ציקורל" שיהודים
מסוימים הודיעו למשטרה על הקבוצה שנעצרה. לפי שליח העליה וציקורל, האשמים הם 30 חברי
“השומר הצעיר" שגורשו מהתנועה, בגלל דעותהם המרקסיסיות הקיצוניות ונאמנות לרוסיה
הסוביטית, ונגד הציונות וישראל. 2 עורכי דין חשובים גויסו על ידי נציגי המוסד
לעליה המקומיית, ובעזרת מנהיגי הקהילה, והביאו לשחרורם.
היוזמה המקומות לארגון העלייה
עד למאי 1948 רוב מנהיגי ה"שומר הצעיר", "החלוץ", ושני מנהיגים של "בני עקיבא"
ושליח החלוץ משה שפיטלניק נעצרו. משה שפיטלניק ואחרים נשלחו למאסר באל טור בסיני.
ב 15 למאי 1948 השליחים במצרים ברחו ועזבו את תנועותיהם בלי הדרכה, עד ל
אביב 1949 עם הגיעו של שליח העליה. עד אז האחריות לעליה נתנה להשומר הצעיר על ידי אלי פלג
שעזב את מצרים ב1948. השומר הצעיר גם חסלה ועדה לעליה של נציגי 3 התנועות (השומר הצעיר, החלוץ
ובני עקיבא) תלונות על כך הגיעו לישוב. אבל בפריז ישב אלי פלג מהשומר הצעיר, ודוחותיו
נחשבו כלא מהימנים. ושליטתה של השומר הצעיר בעלייה בקהיר היתה מוחלטת, באלכסנדריה
פחות, ולא קיימת בערים אחרות.
בזמן שלפני הכרזת המדינה, העלייה היתה במספרים קטנים, ממאי 1948 יהודים
שאפו במספרים גדולים לעליה ארצה, או לעזוב את מצרים. והפעילים המקומים מתנועות הנוער
התקשרו עם היהודים במקום עבודתם, בביתם, ובקרני רחובות כדי לשמוע על רצונם.
התקנה מ25 למאי 1948 המחייבת ב"אשור יציאה" (exit visa) הקשתה
בצורה מוחלטת על כולם, זרים, מצרים, וגם יהודים ללא נתינות.
המוסד לעליה והסוכנות היהודית הינחו את פעילי העליה המקומיים
להציג את עצמם כנציגי מחלקת העליה של הסוכנות וכאנשים רשמיים המורשים על ידי מדינת
ישראל לעודד את העליה. וזאת כדי להרים את המורל של יהודי מצרים בזמן המלחמה, וכדי שרגישו שמדינת
ישראל מאחרי המאמצים להצילם.
שבועות אחרי התפרצות המלחמה, הלחץ היה כבד על הפעילים, למצוא
מסמכים שיאפשרו עליה, וגם כדי לסדר ספינות לעליה.
השלטונות המצרים העדיפו להתעלם מהעלייה הבלתי לגלית, עד כמה שאפשר;
אף על פי כן, הם עצרו מדי פעם יהודים, כדי להוכיח שהשלטונות אנתי ציוניים. וכל פעילות
הפעילים המקומיים נעשתה במשני זהירות ואמצעי מחתרת.
כדי להבטיח קשר עם חברת אוניות וכדי לספק את המידע הבסיסי לעולים בצורה
מחתרתית, נקשר קשר עם סוכנות נסיעות של "סיטון" בקהיר, -על בסיס כלכלי-, בגלל קשריו הנרחבים
עם המשטרה, המכס, ומשרד הפנים. ופעילים של העליה עבדו כפקידים של משרד הנסיעות.
ובעזרתו של סיטון, שהתלהב מפעילות ציונית, המחתרת הציונית הצליחה לקבל תעודות מזויפות,
ויזות, ואישורי יציאה. הוא ידע לשחד פקידי קונסוליות זרות, והיה לו קשר טוב עם חברות הספינות
וקברניטי הספינות.
קושי מיוחד היה עם העולים ללא נתינות זרה. פעילי העליה דאגו גם לנשואי סרק בין יהודים
בעלי פספורט זר לאלו בלי נתינות. תחבולות אחרות גם היו בשימוש. ואם עולים לא הצליחו לקבל
"אשורי מעבר", סיטון היה מתערב, ומסדר את המסמכים, על ידי שיחוד פקודים במשרד הפנים
המצרי.
כמובן המשטרה השגיחה על משרד הנסיעות של סיטון.
אחרי תפסתה של יולנדה הרמור באוגוסט 1948, האחריות של הקשר עם החוץ נפל על
ראובן פלפול, איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ואחר כך של משרד החוץ הישראלי, שהעביר בנסיעותיו
לצרפת ולאיטליה, ובחזרה לישראל, את הדווח, והכספים.
במרץ 1949 המחלקה לענינים ערביים של המוסד לעלייה נוסדה בפריז, בהשגחתו של אפרים
שילו, ומאז הובטח יחס יותר יעיל לעליה המחתרתית ממצרים. המחתרת במצרים הצליחה גם להרים
תרומות מעשירי הקהילות, ומהעולים היותר עשירים, כדי לממן את עלייתם של העניים.
המחתרת המקומית הצליחה לקשור את מנהיגי הקהילה בקהיר ובאלכסנדריה לתרום
לעליה. ומנהיגי הקהילות עזרו הרבה לעליה המחתרית. נוסף לתרומותהם האשיות, היו תרומות
של הקהילות עצמן בתור קהילות. וזאת בנוסף על פתיחת מחלקות מיוחדות בבתי החולים
בקהיר ובאלכסנדריה, לבדיקות המועמדים לעליה, והטיפול בנזקקים כתנאי לעליתם. כל העזרה
נתנה, בתנאי שהיא תהיה בצורה שלא תעורר תשומת לב צבורית, ועם קשר רק עם בודדים מפעילי העליה.
באוקטוב 1949, הוחלט בישראל על צמצום העליה ממצרים בגלל קשיי קליטה; מנהיגית הקההילות
היהודית במצרים אימו להפסיק את העזרה, כי רבים מהמועמדים מכרו את רכושם, והיו על סף
עליה.
מה היה יחס שלטונות מצרים כלפי העליה של יהודים?
היחס היה מורכב. יהודים עם נתינות מצרית או בלי נתינות לא הורשו לצאת עד לדצמבר 1948
(הרצחו של ראש הממשלה אל נוקראשי על ידי איש האחים המוסלמים) מ3 סיבות.
(1) השלטונות פחדו שהיהודים שרכושם לא הוחרם על ידי כונס הנכסים יוברח לחו"ל, בתקופה קריטית
של משבר כלכלי (2) פוליטית, לממשלה הייתה אופוזיציה חזקה. ליברליזציה של העליה היתה מתפרשת
ככניעה לישראל, או לארגונים יהודיים. (3) הדבר היה מזיק לקשרי מצרים עם מדינות ערב.
ואומנם בארגון המחתרתי של העלייה היו בטוחים שהשלטונות ידעו הרבה
מאוד על ארגון העליה, -ומעקב צמוד היה על משרד הנסיעות שעסק בעליה.
שליחי העליה בקהיר 1949-50:
באפריל 1949 2 שליחי עליה פעלו בקהיר מטעם המוסד לעליה אליהו ברכה ("מקסי")
יליד אלכסנדריה, אחד העולים הבלתי לגלים של "מבצע פסח" (1946) וחיים שאול ("פול")
ברכה היה שייח למפאי -ושיאול לשומר הצעיר, למה 2 שליחים? ליצור שווי משקל בין שתי תנועות אלו?
התרוץ היה שהעלייה ממצרים הייתה גדולה מאוד, והיה צורך לדאוג לבעיות העולים החברתיות
והרפואיות. השלטונות כבר נתו יותר להרשות ליהודים ללא נתינות לצאת, אבל לא ליהודים בעלי
נתינות מצרית. בפברואר 1949, באופן מעשי המלחמה תמה עם מצרים. 2 ממשלות מצרים באותה
תקופה התאמצו מאוד לשקם את כלכלת מצרים, על ידי עדוד השקעות חוץ, וזאת על ידי שלא פוגעים במיעוטים
הזרים. ועם עלית מפלגת הואפד לשלטון, שוחרר בהדרגה רכוש היהודים שהוחרם
שוחררו האסירים היהודים, וצומצמה זמנית ההתקפה הארסית על הציונות.
בגלל הקשיים הכלכליים, יהודים מהמעמד הבינוני, ועניים ראו בישראל אפשרות
להתיישב
אפשר לנחש שבצורה שקטה ומאחורי הקלעים הוחלט על ידי המצרים להרשות עליה על תנאי
שתעשה בשקט.
השומר הצעיר ראה בשאול נציג העלייה, ושתי התנועות האחרות את ברכה. ברכה חזר
לפריז באוגוסט 1949, ואחרי דווח לדרגים הגבוהים, והוחזר למצרים בספטמבר 1949 כשליח עליה יחיד.
והוא פעל עד פברואר 1950. ברכה בחר בצעיר מ"החלוץ", איש נמרץ ונאמן יוסף פיזוטו ("פיק")
כיד ימינו בקשר עם ארגון העליה המקומי, וגם בקשר עם הקונסוליות.
ברכה הוחזר בפברואר 1950 ונשלח לאלזיר לארגון העליה.
ברכה פעל במצרים בזהירות רבה מבחינה בטחונית. היה לו, בעיקר, קשר עם נציגי
3 התנועות החלוציות (החלוץ, השומר הצעיר, ובני עקיבה) בועדת העליה המקומית (3 אנשים, ממנהיגי
המחתרת) היות ומספר העולים ללא נתינות היה גדול מאוד, שיטת המסמכים המזויפים
לא הייתה מתאימה במספרים גדולים. סידורים עם שלטונות איטליה וצרפת, באופן מרכזי, על ידי
שלטונות ישראל, כדי שקונסוליות במצרים ינפיקו אשורי כניסה לאיטליה ולצרפת, נעשו.
פעילות המחתרת המקומית של פעילי תנועות הנוער במצרים היתה חשובה מאוד. כל הפעילות
בשטח עם האוכלסיה היהודית נעשתה על ידי הפעילים המקומיים, חברי התנועות הציוניות, אף על פי
הקשיים הרבים, והסיכון לבטחונם.
באוקטובר 1949, בגלל קשיי הקליטה של העליה ההמונית מתימן עירק ורומניה
וראה נתנה לאליהו ברכה לצמצם את העלייה לאלף עד 1200 נפש לחודש. ברכה ומנהיגי
העלייה הגיבו שאי אפשר למנוע יציאת אלו שכבר עברו את הבדיקה הרפואיות וכבר אושרו
לעליה, ועזבו את עבודתם. רבים פרצו למשרד העליה באלכסנדריה ובנס, המשטרה לא התערבה.
מ1948 ועד 1950 יצאו ממצרים עשרים ואחד אלף איש.
העלייה ממצרים מ1950 ועד 1952
מדיניות "מכסות העלייה" שהוכנסה בישראל נמשכה. ההוראות לארגון העליה המחתרתי
במצרים ולשליח העלייה היו קשות: 1) מכסה שאין לעבור אותה 2) בדיקה רפואית הדוקה 3) מקרים סוציאלים
קשים אסור להעלותם 4) עדיפות ל צעירים, חברי תנועות הנוע החלוציות, רווקים ורווקות עד גיל 40
[?]ת עם ילד אחד או שנים. ליתר, בני 6 שנים ויותר 4) אסור לשלוח זקנים, נשים בהריון, ונשים עם תינוקות.
הוראות אלה התקבלו על ידי "ועדת העליה" (נציג אחד מכל אחת מ3 תנועת הנוער)
ועל ידי שליח העליה "זילביר" (שלמה כהן אברנל) במחאה נמרצת ובהתנגדות. ממצרים בקשו
מכסה של 600 נפש לחודש במקום 300, והרבה יותר בקיץ, חודשי העליה. והשלטונות בארץ נתבקשו להתיחס
לעליה ממצרים כעליה מארץ אויב. תגובתו בכתב של שלמה כהן אברבנאל למוסד לעליה הייתה:
"הביטחון הלאומי והמצב הכללי מאוד מתוחים. אחרי הידיעות על גרוש 4000 ערבים לרצועת עזה,
העיתונות המקומית מנהלת תעמולה נגד היהודים. והיו בקשות שממשלת מצרים תבצע פעולות תגמול. המלך פרוק
מצדד בבקשה זאת. הצעה אחרת: החרמת ארבע מיליון לירות של יהודי מצרים, כדי לכסות את צרכי הפליטים העניים,
וגרוש כל היהודים ממקומות עבודים במנהל הממשלתי והציבורי המצרי. הציבור היהודי
בפניקה. באלכסנדריה היו כבר ויכוחים צעקניים, וחנות המשרד נשברו. בקהיר, עולה
אחד איים: אם כל היהודים לא יוציאם לשראל-, בזמן שישראל מודיעה לכל היהודים בכל
מקום ש"כל יהודי צעיר או זקן" רצוי, - הוא ימסור למשטרה את שמות פעילי העליה.
אנו מנסים להרגיעם ומבטיחים שאנו מבררים בישראל. אם בקשותנו לא יתקבלו, תמצאו
את האנשים האלו באוסטרליה: הם לא יאמינו לנו, וימצאו דרך לצאת בלי עזרתנו."
שי לציין שיהודים רבים ולא רק בעלי נתינות זרה, יצאו את מצרים בכוחות עצמם,
ולא רק דרך ארגון העליה: דרך רודוס, קפריסין, וביניהם אנשים שלא היו עוברים את
הבדיקות הרפואיות ולא היו מאושרים.
אף על פי שהמהפכה המצרית של יולי 1952 גרמה לשינוים גדולים במצרים, ואף
על פי המשפט של ציוניים המואשמים ברגול ובחבלה במצרים ב1954, לא היו מהלכים
דרסטיים נגד רוב היהוים. אומנם רק יהודים מעטים חשבו שיש עתיד ורוד
ליהודים במצרים.
המצב השתנה בצורה קיצונית בסוף 1956 עם מלחמת סיני, ואז שוב הוטלו
הגבלות על היהודים, ורכושם הוחרם שוב על ידי נוכס נכסים. ומ1956 עד 1957 עלו
ארצה ארבע עשרה אלף יהודים ממצרים.
ברור שבלי השליחים של המוסד לעלייה תנועות הנוער החלוציות לא היו מתפתחות
לארגונים פוליטיים המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים חיוניים. מהם יצאו אנשים ב"קליבר"
-יכלו אז, וגם אחר כך, לשרת את ישראל, גם כשליחים בעולם המוסלמי. ורבים נקלטו במושבים וקיבוצים,
ואפילו יסדו קיבוצים ומושבים המאוכלסים ברובם ביהודים ממצרים.
לתנועות "השומר הצעיר" ו"החלוץ" באו שליחים מתנועתם בארץ. גם שליחי העלייה היו
מתנועות אלו. ל"בני קעיבא", אחרי "עקיבא קוסטנבאום" ב1944, לא בא אף שליח. עובדה זאת
הכריחה את הפעילים שלה ללמוד לעבוד לבד בתנאי מחתרת. מנהיגיה שלמדו באוניברסיטה, למדו את
שיטותיהם של ה"אחים המוסלמים" ו"הקומוניסטים", של פעילות מחתרת. גישתם הפוליטית היתה
משוחררת מהנתיה לריב בין תנועות. הם קבלו את מרותם של מנהיגי ההגנה, ושליחי ומנהיגי העלייה
ושיתפו פעולה אתם. חברי בני עקיבא שמשו לרוב כ"חיילים" בהגנה, ולא מפקדים. ופעלו במרץ בארגון
העליה של האוכלוסיה הכלית (לא גון פוליטי) של הקהילות בקהיר ובאלכסנדריה
מפורט סעיד, וטנטה, רוב העליה אורגנה על ידי פעילי "בני עקיבא" מ"שכונת היהודים"
("חארת אל יהוד") הרוב המכריע של העולים ארגנו על ידי פעילי "בני עקיבא".
בגלל הכורח להתארגן במחתרת, בלי עזרה, כבר חצי שנה לפני ה 14 למאי 1948
הוקמה "הנהגת צללים" של 3 איש שנכנסה לצל. והנהגת צללים זאת נכנסה לפעולה
ב-15 למאי, שבת, לאחר ששניים (רק שניים) מחברי ההנהלה הקודמת נעצרו. באותו תאריך
גם תנועת "בני עקיבא" שינתה את שמה ל"בחד" (ברית חלוצים דתיים. כשם התנועה
באנגליה) כדי לבלבל את הידוע על "בני עקיבא" במשטרה המצרית. וכל הקבוצות
של ילדים פחות מגיל 13 הורחקו מהתנועה. פעילי העלייה של בני עקיבא פעלו במעמד
הבינוני הנמוך והעניים, שהיו רוב אלו שרצו לעלות לארץ. ומאות ילדים נשלחו לדרכם
במסגרת עלית הנוער,- והוריהם עלו אחר כך אחריהם.
אף על פי הנתיה של יריבות בין תנועות הנוער מדה רבה מאוד של אחדות התקימה
שאפשר להדגימה: ב1946 מחנה קיץ משותף לכל תנועות הנוער התקיים
באבוקיר ליד אלכסנדריה (בלי עדוד השליחים) – ארגון העליה המחתרתי במצרים - תפקידים שונים אחרים
ובחירת והרכב קבוצת הריגול והחבלה המצרית (שנעצרה ב1954) הייתה מכל תנועות הנוער
החלוציות, ושניים הועלו לגרדום שמואל עזר מ"החלוץ", ודר משה מרזוק מ"בני עקיבא")
במשך כל השנים "בני עקיבא" נסתה להתקרב לשליחי התנועות האחרות ושליחי העליה וללמוד
מהם. אליהו ברכה, שלמה הלל, ובמיוחד שלמה כהן אברבנאל עזרו לתנועה, בחנוך ציוני; ושלמה כהן
אברבנאל בשעורים סדירים בעברית ובתנ"ך, במסגרת של מחתרת, ועם הבטחת הבטחון.
מעניין ששלמה הלל שליח העליה ("מפאי") בחר כמחליפו המקומי, עד בוא השליח
הבא, את איש "בני עקיבא" ויקטור סעדיה, סטודנט לרפואה, שדאג לעליה ממצרים
עד בוא השליח בנימין אבוטבול ("זאק").