[] ב24/11/47 בעצרת או"מ ...

ילקוט המזרח התיכון
מרס אפריל 49
ב 24/11/47 בעצרת או"מ אמר שליחה של מצרים לפני הועדה המיוחדת
לעניני ארץ ישראל, כי "שום כוח בעולם לא יוכל למנוע שדם רב יישפך
בארץ ישראל אם יוחלט באו"מ לקרוע מעליה חבל ארץ... על מנת להקים שם
מדינה יהודית". הוא היתרה בועדה שהיא "משחקת בחייהם של מיליון
יהודים, היושבים כעת לבטח בארצות ערב וחיים שם בשלווה".
שריפת בית הכנסת ב 1945.
פקודת- החוק המצרית מס 73 משנת 1948, שיצאה ביום 13 במאי. מילאה את ידי
המלך פרוק להכריז על "מצב -מצור" במדינה "כערובה לבטחונם של צבאות
מצרים וכדי להבטיח את אספקתם ולהגן על אמצעי- התחבורה שלהם, וכן למען
שאר עניינים הכרוכים בתנועתם ובפעולות הצבאיות מחוץ לממלכת מצרים".
באותו יום הוציא המלך פקודה שלפיה הונהג "מצב - מצור במצרים,
החל מיום 15 במאי, וניתנו סמכויות מיוחדות למחמוד פהמי אל נוקראשי ראש הממשלה
ב 15 במאי פירסם אלנוקראשי כמה "דברי מלכות" באותו יום ובימים שלאחריו
היו מכוונים, בין השאר: להחרמת רכוש, להארכת זמן-השירות בצבא אף לחיילים
שכבר השלימו את שירותם,- להרשמת שידורי הטלגרף, הטלפון והרדיו, ולהקמת
בתי-דין צבאיים.
ב 25/5/48 פקודה: שום איש "אפילו יש ברשותו דרכון, אינו יכול לצאת
ממצרים בלי ויזה-יציאה מיוחדת מאת מניסטריון הפנים" איסור זה חל על כל היהודים
בלי שים לב לנתינותם ולמרות מחאותיהם של כמוה מן הקונסולים שבמצרים.
ב28/5/48 אסור הוצאת כל כמות של כסף, ניירות ערך, תכשיטים ממצרים בלי רשיון מיוחד.
ורשיון כזה לא ינתן על שווי שלמעלה מ 4000 לימ.
ב 30 במאי פקודה (מס 25) המטילה פיקוח על העברת הון וכספים לסודאן אם על ידי
בנקים ואם בדרך אחרת. יהודי מצרים ראו את עצמם כלואים ממש כבבית אסורים.
עד מאי 48 רק 4000 יהודים היו מקבלים תמיכה מאת אחיהם, חברי הקהילה.
מצב זה נשתנה מעיקרו אחרי 2 גריזות ונהפכו רבים מהם לעניים ואביונים.
הגזירה הראשונה: "פקודת חברות המסחר והעסקים" (חוק 138), 29/7/48:
חייבות כל חברות-המסחר המצריות וכל הסניפים של חברות סחר זרות במצרים להכניס
לתוך חבר עובדיהם לא יאוחר מ משלושת חודשים אחרי פירסום החוק, לפחות 75%
של פקידים מצרים, לא-פחות מ90% מצרים לבין פועליהם, ולא פחות מ40%
מצרים לבין מנהליהם.
למרות העובדים 90% מן היהודים היושבים במצרים נולדו שם, הרי 4000
מהם מחוסרי נתינות. 5000 נתינים מצריים ויש להם דרכון מצרי.
ב30/5/48 "הפקודה מס 26" לפי סעיף א': רשאית הממשלה להחרים לא רק את
נכסיהם של אלה שהושמו במאסר או במחנה -הסגר במצרים, או הנמצאים בחוץ
לארץ ושפעולתם יש בה לדעת הממשלה, כדי להזיק למדינה אלא גם של כל אדם שנמצא
תחת השגחת המשטרה. וכיון שבחינת החוק אין כל מעצור להטלת "השגחת המשטרה" על
אדם במצרים, הרי אפשר להחרים רכושו של כל אדם הממונה על הרכוש המוחרם,
כוחו יפה "לעשות את כל הדרוש לניצולו הנורמלי של הרכוש הזה; ונוסף
על כך ניתן לו יפוי-כוח לבטל חובות שמגיעים לבעלי הרכוש המוחרם.
ל"מנהל הראשי ז כות לקחת לידו 10% מכל רכוש מוחרם, גם במקרה שרכוש
זה אינו דורש ניהול מיוחד, יש לנכות ממנו מס של 10% וזאת מן ההכנסה
ברוטו. רשאי כל נותן-עבודה לפטר בלי הודעה מוקדמת כל אדם שרכושו הוחרם
ואין הוא חייב לשוב ולהעסיקו אחר-כך.
חוק מ 142 מה 22 בספטמבר 1948 קובע כי רק נתינים מצרים (או נתיני מדינות
שנותנת זכות כזאת גם לבני מצרים הדרים בהן) רשאים לעסוק ברפואה במצרים,
כן יצא (28 אוגוסט) חוק שלפיו רק "מצרים" רשאים להיות סוכני-בורסה.
"המנהל הכללי" של הרכוש המוחרם רשאי לקחת ממנו את "הסכומים הדרושים
לכיסוי הוצאות החזקתם ומחייתם של העצורים במחנות הסגר ולתשלום מזונותיהם של
האנשים שרכושם הוחרים ונמסר לפיקוחו" (סעיף ד שך הפקודה מס. 26).
קנסות ועונשים (2 ביוני) ועונש מאסר לכל מי ש"יהיה לו מגע, בדרכים
בלתי חוקיות ובלי רשות מיוחדת מאת השלטונות, עם איש מבין אסירי- המלכות או אלו
שהושמו במחנת ההסגר. קנסות ועונשים כאלה יוטלו, לפי פקודה זו, גם על כל מי שייכנס או
ינסה להכנס, בלי רשיון מיוחד, ל"מחנה של אסירים או עצורים", או שניסה לעזור לבריחם
של הללו או שיתן להם מקלט בביתו.
ב 11 ביולים דוח 17 המוסיף על סמכות המנהל הכלליו של הרכוש
המוחרם וממלא את ידו להקציב מרכוש זה סכומים "לכיסוי ההוצאת של החזקת
העצורים במחנות - ההסגר".
מחנות ההסגר: אור ל15 למאי נאסרו במצרים 600 איש מחציתם מקאהיר ומחציתם
מאלכסנדריה, מתנגדים לממשלה, חשודים על קומוניזם ולפחות 150 יהודים שנפל עליהם
הגורל הנאשמים בציונות. האחרים שוחררו. מספר העצורים בסוף נובמבר הגיע לכדי 1300
הם היו כלואים בשלושה מחנות א) הקסטפ בהליופוליס, פרוור של קהיר ב) אבוקיר
על ידי אלכסנדריה ג) פורט סעיד - חוץ מזה מחנה הסגר לנשים ב"כלא הזרים" בקאהיר.
מבין 1300 אילו 1000 (יהודים, ערבים, מצרים ואירופים) נכלאו על היותם קומוניסטים
או מתנגדים בפועל לממשלה. 300 הנותרים הם יהודים ציונים.
תנאי המעצר במחנות ההסגר מתונים לגבי מה שהיה נהוג בגרמניה.
א) המאסרים נעשים בתוקף פקודת מאסר מאת המושל הצבאי, אין דרך חוקית להתנגד להם,
ואין אפשרות לפנות לבית משפט, ואין אפשר ערעור אדמיניסטרטיבי או בבית משפט
ב) הדרך היחידה לבוא לעזרתו היא שיתערב לטובתו אחד אחר אם נתין זר
הוא, או שידידיו וקרוביו ישתדלו לטובתו אצל השלטונות, אבל רק ראש הממשלה
עצמו יכל לתת פקודה לשחררו.
שתי גזרות על יהודי מצרים: (1) ב 18 ביולי, בלי התראה קודמת נצטוו 250 משפחות
יהודיות הגרים בסביבת ארמון עאבדין בקאהיר לצאת מבתיהם ומדירותיהם במשך 24 שעות.
ורבה של קהיר ראה צורך שבית הכנסת ישמש בית מחסה לקרבנות הגירוש הזה
דירותיהם של היהודים נמסרו תיכף ומיד למצרים. למעלה מ1000 בקשת הוגשו לשלטונות
כדי לקבל דירות אלו. (J. d'Eg 29/8/48)
(2) עריכת חיפושים בלילות על ידי המשטרה, באמתלה לחפס נשק, ספרות ציונית ומשדירי
רדיו, ואפילו טלפונים. הפקודה מ30 (6 ביוני): רשאים גם "פקידים של הנהלת
הטלגרף והטלפון ושל משרד התחבורה לערוך חיפוש בבתים החשודים על החזקת מכשירים או
מכוניות בניגוד לפקודה זו,- בלי שצטרך למלא תחילה את התנאים הרשמיים שנקבעו לצורך
חיפושים לפי שני ספרי - החוקים של החקירה הפלילת" (סעיף 5)
(3) ("אלאהראם"): התפוצצות ברובע היהודי בקאהיר ב 22 בספטמבר, הרס רב, מתו 14 נפשות
מלבד 27 פצועים קשה, והעיתון מוסיף שהמשטרה ערכה במשך כל הלילה (ההתפוצצות 
היתה בשעה 2:30 אחר הצהרים) החיפושים היו בבתי היהודים הדרים ברובע היהודי.
אל חיפושים בלתי פוסקים אלה נלוותה סידרה ארוכה של מאסרים וחטיפות לשם
חקירה בתחנות המשטרה.