הרב נחום אפנדי והרב דק' משה ונטורה [כמה דפים נפרדים]

אף על פי שלא הראה נתיות ציוניות בפומבי, הוא צדד בפעילות השקיטה של
השליחים, וידע עליהן. הוא דאג למנוע ריב בין ציונים ולא ציונים. הרא התערב כל פעם
אצל השלטונות כשציונים, קומוניסטים ואחרים נעצרו. ב 35 שנות כהונתו הרב פעל אין
סוף פעמיים אצל המלך וממשלות מצרים כדי להפסיק התנכלויות נגד יהודים
עורך דין אמריקאי בשם לילנטל, בעידוד הממשל המצרי, בקש לשכנע את הרב נחום
להכריז שיהודי מצרים מתנגדים למדינה יהודית. הרב סרב, והצהיר ש"יהודי מצרים מסוגלים
לפתור לבד את יחסיהם עם המדינה (מצרים) בלי התערבות של אף אחד". לילנטל ניסה
ליסד תנועה יהודית אנטי ציונית, ללא הצלחה.
בכל כוחו בקש הרב נחום חנינה לאליהו חכים ואליהו בית צורי, המצרים רצו להענות
בארץ הבינו את עמדת הרב נחום  שרצה להראות את נאמנות הקהילה היהודית [?]
הלאומי המצרי. זה היה תשלום בעד החלטת הממשלה לשמור על בטחון יהודי מצרים בעתיד
הילדים מהמעמד העליון למדו בבתי ספר אירופים, ורק הענים ובני המעמד הבינוני
הנמוך למדו בבתי הספר של הקהילה. המיסיון הקטולי גרם לגלים חוזרים של
[?] בבני המעמד העליון. הלם היה בציבור הידוי ודרבן אותה לפעילות. התנועה
לחידוש החיים והערכים היהודיים האלה בשנות העשרים וזכתה לתאוצה בשלושים
כמו כל רבני מצרים הוא סבר שיש להעמיק מאוד בהבנת הפשט, ולמעט בפלפול. הוא ד[?]
רבות את דברי המהר"ל מפרג בנושא שיטת הלמוד
בנוסף לדרשותיו בערב שבת הרצאותיו היו במיוחד בנושאי 
ההיסטוריה של חארת אל יהוד. הוא הזכי לעיתים קרובות את היום בו 7000 יהודים
שהתאסלמו מגזירותיו של השליט האכזרי אל חאקים באמראללה, חזרו ליהדות
ב1938 הרב נחום התעוור והפסיק את מחקריו, אך המשיך לכהן בעצרת
חברי בית הדין, ושותפיו לעבודה
בקהיר היו 4 ישיבות ובאלכסנדריה שלושה, ועשרת קותאבים (תלמודי תורה)
היו בקהיר 27 בתי כנסת, 13 באלכסנדריה ו17 ביתר הערים
קאהיר הישיבה המפורסמת הייתה "אהבה ואחוה" ובראשה חכם
אהרון שויקה זכר צדיק לברכה. על ישיבה זאת אפשר לתת תאור ארוך. נוסף על החכמים
שלמדו בישיבה, הרב אברהם שויקה אחיו של הרב אהרן, גם למד. הרב אברהם שויקה
היה מזכירו האישי של הרב נחום, הוא למד לרבנות בשיבות ארץ ישראל, וגם למד
מתמתיקה ופילוזופיה באוניברסיטה העברית. בקהיר למד תורה לחברי בני עקיבא
בידיעתו של הרב נחום. אחרי מלחמת סיני פעל כנציג הצלב האדום בטיפול ביהודים
הרבים שנאסרו, וארגן להם את הציאה ממצרים. ולא בהוראת הרב נחום שאברהם מונה
כסגנו של הרב נחום.
מתוך ישיבת "אהבה ואחוה" יצאה תנועת בני עקיבא. ומזכירה הראשון
נדב ספרן, שנודע, בארצות בארצות הברית, כפרופסור נדב ספרים, המזרחן מה[?]
הרב ונטורה, תרגם לעברית מודרנית ולצרפתית את כתבי הרמבמ ואל כוזרי.
הוא פרסם בצרפת ובמצרים עבודות רבות, ופרסם חודשי בעברית ובצרפתית
כל עבודותיו היו במחשבת ישראל, חנוך, פסיכולוגיה, פילוזופיה יהודית, ולמוד
השפה העברית. מ1942 ועד 1947 מרצה לפילוזופיה באוניברסיטות אלכסנדריה
בארץ פרסם עבודת בפסיכולוגיה, מחשבת ישראל, קיצור משנה תורה להרמב"ם,
ומלות הגיון לרמב"ם.
תפקודו
ומחקריו
פרסומיו ומעמדו המדעי: פרטתי את פרסומיו בסכירה על תפקודו של הרב נחום
בתקופת המלך פאוד.
נחום לא היה רב שיגרתי. הוא לא הצטיין בתרומתו בתחום הרוחני
לא כתב איזוה חיבור, שעשוי היה להקנות לו מעמד של סמכות רבנית. הוא היה
למעשה איש מפתח של אותה תקופת פוליטיזציה אינטסיבית שידעה היהדות.
אחריות על ניהול ענייניהם של היהודים הייתה מוטלת על כתפיו ולא על כתפי
הציונים המקומיים או ההסתדרות הציונית העולמית.
עלינו לזכור שהרב נחום היה עוור משך 22 שנה מ1938 עד פטירתו ב1960
תקופת פרוק
אחרי פואד, ירדה השפעתו של הרב נחום במלכות
פרוק הוכתר בגיל 16. "אי לך ארץ שמלכך נער" (קוהלת) עם כל כושרו הדיפלומטי
היה קשה לרב נחום להתקרב  אליו הלך פרוק ההולל והמושחת.
מאביו פואד,פרוק קבבל את יומרתו לכליפות. מורו היה מוסטפה אל מרגים
[?]. פרוק פיזר את הפרלמנט הואפדיסטי, שאל מרגי האשים אותו שהוא תחת
השפעת הקופטים. השיך פתח במערכה נגד הקופטים.
ובמיוחד מ1939
היה משבר כלכלי
בשנות השלושים שהחמיר את המצוקה החברתית והכלכלית: רעב, ועוני
עשו שמות בכפרים. התגורו בכפיפה אחת עניים, שכבה של זרים ופאודלים מצרים
עשירים. - באוכלוסיה הזו של עשוקים, התפתחה האידאולוגיה של "האחים המוסלמים
שנצלה את נחשול שנאת הזרים.
במרץ 1938 נתבע לדין מוריס פרגון מחבר החורבת "היטלר, עריץ מודרני". ב1939
היו הפגנות אנטישמיות קמו "החולצות הכחולות", החולצות הירקות", "גדודי
האחים האחים המוסלמים", ו"הצבא הטריטוריאלי". ונוצרה אווירה נסערת ומלוהטת במצרים.
ב1939 שלטה ממשלתו הפרו גרמנית של עלי מהר
במאי 1941 אסרו האנגלים את עלי מהר, הוא שוחרר, ב1942, בתנאי שיפסיק את
פעילותו למען הצירים הרמטכל "אל מסרי" נשלח לנאצים כדי להבטיח שיתוף
פעולה עם הציר. אלמסרי נאסר על ידי האנגלים. לצבא המצרי היו רגשות חמים
כלפי הציר, בנובמבר 1941 דרשה אנגליה, כאמצע זהירות, שהצבא המצרי יפנה
את מרסה מטרוח, וימסור את נשקו.
ב2/2/42 התפטר חסן סירי לאחר הפגנות המוניות כאשר ניתק את היחסים
עם וישי. ההמון קרא "تقدم يا روسيل!".
כשהגיעו הנאציים לאל עלמין קבוצת ה"קצינים החופשיים" התכוננה להלחם
בעם הציר נגד אנגלי.ה אנואר אל סאדאת וחסן עזת נעצרו (סאדאת נמלט ב1944).
כמובן שהיהודים היו מודאגים מאוד.
לאון קסטרו - במפלגת הואפד – ממנהיגי התנועה האנטי נאצית במצרים
התנועה הרביזיוניסטית: פעלה במצרים עד ל 1944 שנרצח הלורד מוין השר
הבריטי היושב במזרח התיכון
תנועות הנוער פעלו בצורה חוקית או כמעט חוקית עד1947-48
שלושה תחומים קובעים את תפקודו של רב ראשי, ובמיוחד
במזרח: 1)מאפיינים האישיים של הרב 2) ידיעותיו הדתיות תפקודו באופן דתי 4) אופיה של הקהילה שלו
(5)באומה או המ[?] בו החיה קהילתו.
שני הרבנים החשובים שכהנו במצרים: חיים נחום, ודר משה ונטרה
במאה העשרים מדגימים זאת.
ציונות וקומוניזם
אחר כך פחדו בצורתה האיסלמית הערבית.
כדוגמה לא[?]: לאון קסטרו מקהיר היה וואפדסית לאומני שנאבק
באנגלים, ונשיא ההסתרות הציונית. ופליקס בן זקו מאלכסנדריה היה
וואפדיסת פעיל ונאמן, ונשיא התנועה הרהיזיוניסתית.
הנוער היה מנוכר מהממסד של ועד הקהילה
כדיפלומט מנוסה הוא הצליח להצטייר כמרוחק מהציונות, אף על פי-כן שמר על
קשר עם מנהיגים וארגונים ציונים. וכדיפלומט מנוסה הצליח יפה בתנאים המשתנים
לנוות בתוך העולם המצרי.
הרב נחום היה לרוב מכושר לשכבה האמידה היהודית שהוא השתמש בה
בכשריו עת הממשל, וגם בעזרה לרוב הקהילה שהייתה ענייה
זאת, בזמן שהרב ונטורה, היה איש חנוך, ציוני נלהב, פומבית, ומקורב לקבוצת שמחוץ
לבורגנות האמידה. הוא היה איהוד על ידי הנוער והמעמד הבינוני והעני.
הרב ונטורה היה איש ישר, עניו, לא דוגמתי, וסובלני. הוא שנה "מתנות" ו "פרוטקציה"
והסביר: כרב ראשי אני דיין וכשופט אינו מקבל מתנות.
לפי דבריו, הדרוש ביותר לאדם הוא החנוך. אין טעם לתת
כסף לעני - אלא ללמדו, ולאפשר לו להרוויח את לחמו בכבוד.
תודעה יהודית יש לעורר אצל החילוניים, להם יש לדאוג, יותר מאשר לאחרים.
הוא תמך בציונות המעוגנת בדת, ו4 ילדיו היו בתנועות נוער ציוניות
תפקודם
כרבם של כל היהודים לפי מנויו, הקשר של הרב נחום עם הקראים, ובמיוחד הצעירים, היה
טוב. והסופר ועורך הדין הקראי מורד פרג בי, הקדיש לו שני ספרים.
בהגיעו למצרים הוא אמץ את המנהגים הדתיים המיוחדים ליהדות מצרים: "סדר התואחיד", ו"פורים
של מצרים" שהיו נערכים במיוחד ב"חרארת אל יהוד", לב היהדות המצרים.
ביום גאות הנילוס, הוא יצא לתפילה משותפת עם המופתי של מצרים, והפטריארך הקופטי
הבריטים התנגדו
בתקופת עבד אל נאצר הרב נחום בא להתחנן על חייהם של דר' משה מרזוק
ושמואל עזאר. הדיקטטור נתן לו לחכות שלוש שעות בלשכתו, ולא קבל אותו.
ואז הרב נחום רצה להתפטר. לחץ כבד הופעל עליו על ידי ועד הקהילה, והמשטר
המצרי שלא יתפטר
קבוצות של השומר הצעיר, החלוץ, ובני עקיבא שנאסרו על ידי השלטונות
בתקופות שונות, שוחררו במאמציו של הרב נחום.
ב1947 הגיעה המתיחות לשיא. מדינת ישראל עמדה להווסד. מצרים
התכוננה למלחמה. מוקדם לכך ביום השנה להצהרת בלפור. ב1946
פרצו מהומות יותר אלימות בקהיר.
וב1947 העבירה ממשלת מצרים חוק החברות המחייב 90% של הפועלים
ו75% של הפקידים
מצרים (זאת אומרת לא יהודים אלא מוסלמים)
עד 1947 הבחינות הממשלתיות המצריות שהיו נקבעות להתחיל בשבות.
וכל שנה,  בהתערבות הרב נחום הבחינות היו נדחות ליום ראשון. ובעיתונות
המצרית הסבר: "כדי לא לפגוע בשבת הקדושה לאחינו היהודים".
מ 1947 נוהג זה הופסק - עד ל 1947 העסקים הגדולים, הבנקיים, הבורסה
ובורסת הקוטנת, שבתו ביום כיפור, ראש השנה, והיום הראשון של פסח.
עד ל 15 למאי 1948 הקטאוי והסיקורל, והרב נחום היו בעלי
השפעה בממשל המצרי. ומאז, כל זה השתנה, הייתה הרגשה כללית של פחד,
- עד כדי כך, שיהודים שלא נאסרו, קנאו באלו שהושלכו למחנות ההסגר.
המאסר היה יכל להגן עליהם מההתקפות והאלימות.
הציונות הוצאה מחוץ לחוק